בתפר הנפער
בין יום למשנהו
מסתתרות פינות אפלות
בהן זורם לאיטו
סופו של יום
לאור להבת נר רועדת
נדחק מפני
חרדות המחר.

כך הזמן נוזל לו
מטפטף מן התקרה העכורה
על העור
ודוקר
עד בלי די
אדם מכונס
בתוך כל שעשה
כל שלא הספיק
כל שיבוא.

מה נוגה הוא
סופו של עוד יום
בו לא פגשת את האושר
מה מפחיד הוא
המחר
עמוס עד כאב
במטלות
כבדות מנשוא

והיכן אבדו להם
ימים בלתי נגמרים
החודרים אחד אל השני
בשמש המכה על פני גבעות מוריקות
באח הבוערת לפנות ערב
בלילה של נגיעות רכות
בציפייה.