"כבר כמה ימים אני אוכל את עצמי
ואת כל כך שלווה"

עורך את השולחן
באיזה סדר שמור, מוצא דבר-
מה להיאחז בו. שומר נגיעה
משלך והאין מתפקע עצוב
לי לא טוב לך רע.


בחוץ מבול מכה, אחריו תבוא
צלילות סגולה. מביט בי -
יודע שאלך, אפילו יש לי מטרייה
(היא קצת שבורה, זה מה שיש).
"כבר לא ילד", מעיד על עצמך,
כמו מתכוון - הנה תראי
שערות שיבה מקדימות
התקרחות, החלשות הגוף
ופחד משנינו
מלבד.

"אולי תישארי קצת", פולט מורכן
"מה יש לך לעשות בבית?"

הייתי נשארת, באמת,
לולא אותו ראי שגם מבעד מבטיך,
מוסיף עוד להביט בי ריק