בכל לילות העוני הלכתי לבדי.
עיוור חירש אילם בלי סיכוי למשהו אחר.
אחרי אורות הכרך פגשתי בצלמי בשיפולי אומות,
הלכלוך שפגשתי ברחובות עשני מודע.

הכוח בהלמות מנועי פלדה עם שמן מטונף מטפטף,
אני שוב נוסע על הדרך שבין מקלט לבין מעוז העכברושים ההלומים
ויש בזה משום כנות.

אני לבד על אף שרק אתמול עוד רכבה איתי עוד בחורה,
המראות הנשברים בעיניי מעוררים צימאון בגופי,
הם קוראים לי להמשיך תמיד ולא לחדול מלקוות.
על הדרך ישנם בתים.

במאמר מוסגר אומר
שלא בבית גדלתי אם כי בועה,
ולא מהסוג המפואר שלא חסר בהן דבר,
בקונכייתי חיפשתי חום חיפשתי מזון לעצמות
חיפשתי דברים שלא ידעתי אם שם להם
או פנטסיה בלבד.

בקצוות העולם הדרמתי איפה  שאיבדתי את אהובתי
פעם נוספת מיני פעמים רבות,
בשדה של מטוסים קטנים בעיר עטופה בפסים של שלג
מצאתי חבר,
כנגד הסיכויים רכבנו יחד.

זוכר ערב שפילסנו דרך בין הנהרות והעמקים
שכבר זרקו צללים לכל עבר,
אני שייטתי את אלוהי הברזל
והוא נרדם חולה מאחוריי,
חיפשנו רק מקום לישון בו.

בקצוות העולם ההפכי
איפה שרק הרגש קיבל ביטוי
ולא היה עוד משקל לכל המשקולות הטיפשיים
שגורמים לנו שלא להתעופף אף פעם,
הייתי מוצא בית בכל אתר חולף:
מחנה את יצור השמיים אשר נשא אותי על כפיו,
בישימון הפראי שמחוץ לדלת
ועולה ללגום תה בבית לא לי.

את כל אותם ברואי שמיים שנתקלו בי בחטף
שוב לא אשכח.
שמיים פתוחים כמגילה שאין סוף לחכמתה
וארץ שאין בה סוף ליופי,
ושוב לא ניתן לשכוח ולנשום במעטפת חיבוקה.

ובביתי בארץ רחוקה הימנה,
שוקעת שמש חיוורת שלפני הקיץ,
ועיני שוב מורגלות בשכחה.
רחוב שוטף בצהלת מנוע,
אישה צועקת פה מלא על גבר.
יושב אני בחלון ביתי ומסמא עיניי,
חושב איך השמחה שלי הפראית נהייתה כאן למצרך נדיר,
כיצד עיניי שצחקו מתרגלות לשכוח
כיצד כפות רגליי שנשאוני מתקשות לבחור נתיב,
כיצד הייתי ונבלתי.
ואיך אקום ואפקח עיניים נבונות
ואנה אלך.