חלונות חלונות, אני מביטה אל הנהר הזה, אל המכוניות ששוטפות את
הגשר ואל העצים הרחוקים שאולי עוד יגיע אליי פריים; האנשים
הקטנים בתוכי חיים את חייהם ומביטים גם הם אל הנהר, אולי
נהנים, אולי מחכים שמשהו יקרה.
הכל מסודר, הנהר יזרום למקום שאליו הוא אמור לזרום.
הבתים, שהם העציץ שבתוכם העיר גדלה ומתפתחת, יישארו במקומם.
אני מביטה בבתים האלה ותוהה: האם הם לא מיושנים מדי? האם הם לא
מפריעים לנהר ולעיר לזרום?...
מצד שני, הם מה שנותן לעיר את יופייה, לנהר את גבולותיו,
לאנשים את מקומם. ולי- את המסגרת.
יהיה חבל להחריב את העיר. אשאיר אותה במקומה. כל מה שנחוץ לי
כעת זה לעלות על המשאית נושאת הבירות, ולנסוע איתה. לשכוח
מהעיר, לשכוח את החלונות, לשכוח שהיה נהר. ואולי, העיר תישאר
אתי, תשתקף לה בכוס הבירה שאינה מקיימת את הבטחתה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.