צה"ל. אני בן 20. קצת אחרי הפינוי הראשון של הרצועה. שנה לפני
רצח רבין. אני מרגיש שאני גיבור גדול, כי להיות בשטח האויב עם
פרופיל לא קרבי ולהתמודד עם מטח אבנים יומיומי על הג'יפ של
הקת"ח זה נראה לי מעורר כבוד. החלטתי שאני מתקשר לאריק.
כמעט שנתיים לא היינו בקשר. טוב, אז לא ממש היה אטרף או
פייסבוק, בקושי MIRC. מה שכן היה חלופות מכתבים בדואר אמיתי
(יש דבר כזה). אריק היה גדול ממני בחצי שנה והתגייס מוקדם
יותר. המכתב האחרון שלי ממנו היה כשהוא התקבל לקורס קצינים,
מצד אחד מאושר מאוד מהמעמד ומצד שני עדיין כואב את הבדידות
הגאה והמיוסרת. באחד המכתבים הקודמים שקיבלתי ממנו הוא שיתף
אותי בפחד הגדול שלו - להזדקן לבד. משהו שנראה קצת תלוש שאתה
שומע את זה מילד בן 18, שכל החיים עוד לפניו.
למרות שהחלפנו עשרות מכתבים מעולם לא נפגשנו. מעולם גם לא
דיברנו. הארוניסטיות שלי היתה חזקה ממני עד כדי עצירת חוגת
הטלפון (גם זה היה פעם). הדבר היחיד שהיה לי ממנו זו תמונה
אמיתית, או יותר נכון מוחשית, ששלח לי באחד ממכתביו. כמי שהיה
הרבה יותר שלם עם עצמו הספיק כבר לדעת גבר או שניים, ובמלים
שלו הרבה יותר משניים. רק בדיעבד הביע חשש שאולי המחלה הנוראית
תקנן בו יום אחד בגלל ששכב עם גברים ללא קונדום.
החלטתי שאני מרים לו טלפון בצעד שנחשב מאוד אמיץ מבחינתי. עד
לאותו חיוג נפגשתי רק עם בחור או שניים וגם איתם הייתי מאוד
שמרני ומרוחק. חיכיתי לאריק. והנה הגיע הרגע שרציתי לספר לו
שאני מוכן לפגוש אותו. מאוד רוצה.
"אפשר לדבר עם אריק.?" שאלתי בקול מהסס את האישה המבוגרת שענתה
לי מהצד השני של הקו. שתיקה. ואז בחצי חיוך חצי מבוכה נשמעה
מופתעת "מה, לא שמעת? אריק איננו. התאבד".
כאפה לפנים. "הייתי בחו"ל וחזרתי" סיפקתי תירוץ משכנע ואני
עדיין לא מאמין למה שאני שומע מהצד השני של הקו. "משתתף
בצערכם".
כך נשארו המכתבים והתמונות אצלי, ואין אריק. למה הוא התאבד?
הפחד מזיקנה? המחלה תפסה אותו? לעולם לא אדע. אבל מדי פעם
באמצע היומיום שלי אני נזכר בו. |