בגיא צלמוות אני הולך.
הולך ודועך, דועך והולך.
רחש הגלים, טיפות הגשם והעלים שנושרים.
בגיא צלמוות אני עובר.
הלוך וחזור סובב סביב עצמי.
אולי הייתי, אולי טעיתי.
כי לא ידעתי לאהוב, כי לב לא היה שם, כך אמרה.
בגיא צלמוות אני בוכה.
בכי חרישי, בכי אמיתי.
כי לא ידעתי לאהוב, כי לב לא היה שם, כך אמרה.
שישה חודשים ועוד אחד, הוא גדל שם בבטנה הרכה.
אני קראתי לה אישתי והוא נוצר מפרי זרעי.
סיפרתי לה על חלום עם אישה ואחרי זה משפחה.
סיפרתי סיפורים על אנשים ואתרים.
בחולות המדבר בין הכרם והכפר,
האמון שם נשבר, האהבה שלה אליי שם נעצרה.
כי לא ידעתי לאהוב, כי לב לא היה שם, כך אמרה.
ואני ראיתי אותה כועסת,שותקת ולא צוחקת.
שישה חודשים ועוד אחד, ממני רק חופש ביקשה.
עם בכי חרישי, עם עצבות ללא סוף וגיטרה ללא מיתרים יצאתי
לדרכי.
בגיא צלמוות אני הולך, הולך ובוכה בוכה ורוצה אותה לידי, אותה
לצידי.
בין הטפל לעיקר בין המציאות לדימיון, אותה שם רציתי.
איתה שם לבנות בית ולחיות את החיים שרצינו.
בגיא צלמוות אני עובר.
אוהב עוד יותר, שומר וגוער.
כי שישה חודשים ועוד אחד, איתך ועכשיו, רק תנסי ותביני.
רק תאהבי ותאירי.
כי לאהוב גם ידעתי, כי לשנוא כבר שכחתי, להאשים כבר הפסקתי.
בין עמדות השמירה, בין שדות החיטה, האהבה שם צעקה.
ואמרת לי שלאהוב לא ידעתי וסודות לך לא סיפרתי ובך שוב פגעתי.
בגיא צלמוות אני עובר ואותך אני רוצה.
כי לאהוב כן רציתי ולך כן חיכיתי.
בגיא צלמוות אני עובר