נגני את הכאב שלך עד תום,
סימפוניה של שתיקות,
אל תדחי למחר את שכואב היום,
ובמיוחד את השקיעות.

שתקי,
שתקי ילדה,
את הכאב שלך אני רואה שקוף,
מכה אותי, חיה פצועה,
מכסה עורך חשוף.

והלילה,
של מי הלילה?
לא שלי, אולי שלך,
כך נהגת בי דרך לילה,
בנתיבי ליבך הרך.

צאי ילדונת,
אל הדרך,
קחי לך כל אשר תרצי,
צידה של אוכל, חיוך של אבא,
יותר את לא תראי אותי.

אז בשקיפות של לב ודמע,
ולצלילי חליל ותוף,
יצאה היא אל הדרך, חוק וטבע,
ולי ברי כי סוף.