לנועה

מגיחה מעבר לשדרה,
קושרת אופניים, מנופפת לשלום.  
הוא מחכה לך כמו שיר במגירה,
כמו שקוע בתוך חלום.

אין הרבה במה להיזכר,
נדמה שהוא יודע הכל.
בכל זאת ממשיכה לדבר
והוא לא מפסיק לשאול.

חלפו עשר שנים,
מאז הקיץ בלב המדבר.
מבין חולות צהובים
הוא אותך זכר.

חצית את העיר,
קמת לפני שעה.
תספרי לו איך זה לשיר
ועל מה שמביא לך השראה.

צוחק ומשתנה העולם,
הולך ונעשה לו מושלם.
הרי לא ניתן כלל לדמיין
את כל מה שבאמת ייתכן.

חלפו עשר שנים,
מאז אותו קיץ בלב מדבר.
לבושה במדים ירוקים
הוא אותך זכר.

בית קפה לקיץ אחר מתעורר:
את מחייכת- הוא עדיין זוכר.
לא מזמן, לאור הירח הבהיר,
עבר עבורך ארבעה רחובות ועיר.