אני נוסעת באוטו, פנים על הכביש, יד על ההגה, ביד השניה סיגריה
בוערת, במראה האחורית אפשר לראות חצי חיוך משתקף ודמעה זולגת.
שיר ברדיו מתחלף, אני מנגבת את הדמעה עם היד שאוחזת בסיגריה
וכמעט נכווית, פנים על הכביש מביטות קדימה, אנדרלמוסיה בתוך
הראש תוקפת, חוסר שקט, חוסר הבנה. חצי חיוך ודמעה שזולגת הפעם
מהלחי השניה.
היה נדמה לי שאהבתי אותך, השם שלך התחלף כל הזמן אבל הרגש נשאר
אותו הדבר, השבוע  היית אתה אבל שבוע הבא תהיה מישהו אחר, ממלא
את אותו התפקיד, דמות משנית שטוחה בחיי. היה נדמה לי שאהבתי
אותך, המין אותו מין אבל השמות מתחלפים, הפנים קצת אחרות,
במערבולת החושים שבתוך ראשי כולכם נראים אותו הדבר. בין גניחה
לאנחה אני כבר בקושי זוכרת, מי אתה, מי אני. התנוחות משתנות
כמו הרגש. ריקנות מול מלאות, ומה אני כשאני איתך? מלאה, ריקה?
הלוואי והייתי יודעת קצת יותר מי אני כשאני איתך.

"עצמתי עיניים ופלטתי אנחה עמוקה, ואחריה שבתי אל "האדום
והשחור". לא בוכים על חלב שנשפך. את הנעשה אין להשיב, שום
תוכניות שאתכנן לא ישיבו את הדברים לקדמותם, אין דרך חזרה."
מורקמי-ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם.

כותבת שוב כמה חודשים אחרי,לא בטוחה שזה מאוד קשור אבל עדין יש
לי את הצורך לעשות גזור הדבק ולהדביק את זה בדיוק כאן. אולי
בגלל שאמרת לי את המשפט הזה שוב, שחיבקת אותי בלילה ההוא
שהייתה סערת בחירות ועשן ירוק מילא את החדר וחשבת על יעל ואני
חשבתי על  החבר הכי טוב שלך. אתה זוכר שכתבת לי על הפתק - אין
דרך חזרה והתכוונת? אתה זוכר שכמעט בכיתי כבר אז? אתה זוכר
שחיבקת אותי והיה קר וגרמת לי לחייך  ולחוש לא מבולבלת בכלל?
אני טוענת שאני לא זוכרת בכלל אבל זה סוג של שקר, אולי אם אני
אגיד את זה מספיק פעמים אני אשכח שזכרתי אי פעם ואז כל הדברים
האלה שקרו כשניסיתי לשכוח יהפכו לכתמים שחורים בעבר שלי,
מריחות של עט על דף שנרטב. על הפתק ההוא שהבאת לי לפני שעזבתי
את הולנד היה כתוב בעיפרון "אין דרך חזרה" והיה מצוייר איזה
ציור או שרבוט שמחקתי כבר מהזיכרון (כמו בסרט שמש נצחית בראש
צלול שהוא מוחק לאט לאט את קלמנטיין), למה התכוונת אז? ולמה
כתבת בעיפרון משהו שבלתי אפשרי למחוק?
ולמה אני התכוונתי כשבלילה של הסערת בחירות , אמרתי לך שהמשפט
הזה שאתה תמיד אומר לי אמור להיות משפט מנחם ואני לא מוצאת בו
נחמה כלל. השתמשתי גם אז במילה כלל, תמיד אני חוזרת לעברית
היפה כשאני איתך,זה גורם לי להרגיש שיש חשיבות למילים ולדבר
כאילו שאני כותבת. ואז כמה שאנחנו מדברים פחות יוצא קצת יותר
מבפנים. אמרת שאתה שונא להיות קשור,אמרת שאתה משתגע,אמרת שאתה
מאבד את זה לאט לאט ואני הזדהיתי עם כל מילה. אמרת שאתה כבר לא
יודע מה נכון ומה שגוי. אמרת לילה טוב בערבית.
חיבקתי אותך וחשבת על יעל, השתגעת בגלוי.
חיבקתי אותך וחשבתי על אייל. השתגעתי בשקט.
ניגשת לארון, פתחת קופסא ממתכת, הוצאת חתיכה של משהו מתוך
הקופסא, הקשת שתי נקישות על חפיסת סיגריות, הוצאת סיגריה אחת,
שלפת מצית, בנקישה אחת הדלקת אותה, חיממת את הסיגריה, חתכת
אותה בזהירות,פוררת את הטבק לתוך אותה פיסת נייר שהיה מצויר
עליה איזה ציור או שרבוט שמחקתי כבר מהזיכרון, הדלקת שוב את
המצית וחיממת את החתיכה הקטנה בלהבה שנוצרה, פוררת את החומר
הרך בעדינות על הטבק,ערבבת, לקחת חתיכה של נייר וקרטון קטן
שגלגלת לצורת עיגול קטן, תחבת את הקרטון בתוך הנייר ופרסת
בעדינות את הטבק על הנייר, גלגלת את הנייר לחרוט מושלם ליקקת
את הקצוות ותלשת את הנייר המיותר, הוצאת את המצית, פירקת אותה
והשתמשת בחלק העליון לדחוס את הטבק בתוך החרוט,קיפלת את הנייר
בקצה כלפי פנים. החזרת את החלק העליון של המצית לבפנים, הכנסת
את המצית לכיס, זרקת את הנייר, סגרת את קופסת המתכת והחזרת
אותה לארון. החדר התמלא עשן. אין דרך חזרה.

את היום שנהרגת בו הרצתי אחורה כבר יותר מאלף פעמים בשנים
האחרונות, זה מין משחק שאני משחקת כמעט כל לילה לפני השינה,
לנסות להיזכר מה קרה לפני מה. אני תמיד מתחילה משיחת הטלפון
שעשיתי כשברחתי לרחוב וישבתי על המדרכה מאחורי הבית והתקשרתי
לגלי לספר לה ולנסות להסביר מה קרה. ואז אני מתחילה לגלגל את
האירועים אחורה, את החיבוק של אימא שלי כשסוף סוף הגעתי לבית
שלך. את הפנים של אימא שלך. את הפנים של אימא שלי באותו הרגע
שהסתכלנו אחת על השניה. את הדמעות אני מריצה מהר מהלחיים בחזרה
לתוך ארובות העין  לנסיעה הכי שקטה בעולם באוטו של אחותי
ולאופן בו היא התמוטטה על השביל בדרך למונית שלקחה אותי מתל
אביב, אני חוזרת כל לילה לרגע הזה במיוחד, אני קוראת לו החתול
של שרדינגר (דילמה ידועה מעולם הקוואנטים-חתול בתוך קופסא עם
רעל הוא גם מת וגם חי באותה מידה עד שלא פותחים את המכסה ואז
הוא או מת או חי) ועד שלא ראיתי את המבט על הפנים שלה היית
בחיים, לא פתחנו את הקופסא. אז אני חוזרת עוד אחורה, לנסיעה
במונית בנסיון לצאת מתל אביב, למבט של גלי כשאני מסננת מבין
שפתי- "הם לא מספרים לי הכל", לשידור החדשות "פצועה קשה בפיגוע
הירי בעפולה נפטרה מפצעיה".לטלפון מנועה שאומר לחזור הביתה
מהר, לבלטה שהתיישבתי עליה במדרכה בטיילת של תל אביב, ל 15  
שיחות שלא נענו, לשיר שהתנגן,לרעש, להמולה, לצבעים לאהבה,
לאופטימיות, לשמחה. לתמימות.
אין דרך חזרה.