כותבת שוב כמה חודשים אחרי,לא בטוחה שזה מאוד קשור אבל עדין יש
לי את הצורך לעשות גזור הדבק ולהדביק את זה בדיוק כאן. אולי
בגלל שאמרת לי את המשפט הזה שוב, שחיבקת אותי בלילה ההוא
שהייתה סערת בחירות ועשן ירוק מילא את החדר וחשבת על יעל ואני
חשבתי על החבר הכי טוב שלך. אתה זוכר שכתבת לי על הפתק - אין
דרך חזרה והתכוונת? אתה זוכר שכמעט בכיתי כבר אז? אתה זוכר
שחיבקת אותי והיה קר וגרמת לי לחייך ולחוש לא מבולבלת בכלל?
אני טוענת שאני לא זוכרת בכלל אבל זה סוג של שקר, אולי אם אני
אגיד את זה מספיק פעמים אני אשכח שזכרתי אי פעם ואז כל הדברים
האלה שקרו כשניסיתי לשכוח יהפכו לכתמים שחורים בעבר שלי,
מריחות של עט על דף שנרטב. על הפתק ההוא שהבאת לי לפני שעזבתי
את הולנד היה כתוב בעיפרון "אין דרך חזרה" והיה מצוייר איזה
ציור או שרבוט שמחקתי כבר מהזיכרון (כמו בסרט שמש נצחית בראש
צלול שהוא מוחק לאט לאט את קלמנטיין), למה התכוונת אז? ולמה
כתבת בעיפרון משהו שבלתי אפשרי למחוק?
ולמה אני התכוונתי כשבלילה של הסערת בחירות , אמרתי לך שהמשפט
הזה שאתה תמיד אומר לי אמור להיות משפט מנחם ואני לא מוצאת בו
נחמה כלל. השתמשתי גם אז במילה כלל, תמיד אני חוזרת לעברית
היפה כשאני איתך,זה גורם לי להרגיש שיש חשיבות למילים ולדבר
כאילו שאני כותבת. ואז כמה שאנחנו מדברים פחות יוצא קצת יותר
מבפנים. אמרת שאתה שונא להיות קשור,אמרת שאתה משתגע,אמרת שאתה
מאבד את זה לאט לאט ואני הזדהיתי עם כל מילה. אמרת שאתה כבר לא
יודע מה נכון ומה שגוי. אמרת לילה טוב בערבית.
חיבקתי אותך וחשבת על יעל, השתגעת בגלוי.
חיבקתי אותך וחשבתי על אייל. השתגעתי בשקט.
ניגשת לארון, פתחת קופסא ממתכת, הוצאת חתיכה של משהו מתוך
הקופסא, הקשת שתי נקישות על חפיסת סיגריות, הוצאת סיגריה אחת,
שלפת מצית, בנקישה אחת הדלקת אותה, חיממת את הסיגריה, חתכת
אותה בזהירות,פוררת את הטבק לתוך אותה פיסת נייר שהיה מצויר
עליה איזה ציור או שרבוט שמחקתי כבר מהזיכרון, הדלקת שוב את
המצית וחיממת את החתיכה הקטנה בלהבה שנוצרה, פוררת את החומר
הרך בעדינות על הטבק,ערבבת, לקחת חתיכה של נייר וקרטון קטן
שגלגלת לצורת עיגול קטן, תחבת את הקרטון בתוך הנייר ופרסת
בעדינות את הטבק על הנייר, גלגלת את הנייר לחרוט מושלם ליקקת
את הקצוות ותלשת את הנייר המיותר, הוצאת את המצית, פירקת אותה
והשתמשת בחלק העליון לדחוס את הטבק בתוך החרוט,קיפלת את הנייר
בקצה כלפי פנים. החזרת את החלק העליון של המצית לבפנים, הכנסת
את המצית לכיס, זרקת את הנייר, סגרת את קופסת המתכת והחזרת
אותה לארון. החדר התמלא עשן. אין דרך חזרה.
את היום שנהרגת בו הרצתי אחורה כבר יותר מאלף פעמים בשנים
האחרונות, זה מין משחק שאני משחקת כמעט כל לילה לפני השינה,
לנסות להיזכר מה קרה לפני מה. אני תמיד מתחילה משיחת הטלפון
שעשיתי כשברחתי לרחוב וישבתי על המדרכה מאחורי הבית והתקשרתי
לגלי לספר לה ולנסות להסביר מה קרה. ואז אני מתחילה לגלגל את
האירועים אחורה, את החיבוק של אימא שלי כשסוף סוף הגעתי לבית
שלך. את הפנים של אימא שלך. את הפנים של אימא שלי באותו הרגע
שהסתכלנו אחת על השניה. את הדמעות אני מריצה מהר מהלחיים בחזרה
לתוך ארובות העין לנסיעה הכי שקטה בעולם באוטו של אחותי
ולאופן בו היא התמוטטה על השביל בדרך למונית שלקחה אותי מתל
אביב, אני חוזרת כל לילה לרגע הזה במיוחד, אני קוראת לו החתול
של שרדינגר (דילמה ידועה מעולם הקוואנטים-חתול בתוך קופסא עם
רעל הוא גם מת וגם חי באותה מידה עד שלא פותחים את המכסה ואז
הוא או מת או חי) ועד שלא ראיתי את המבט על הפנים שלה היית
בחיים, לא פתחנו את הקופסא. אז אני חוזרת עוד אחורה, לנסיעה
במונית בנסיון לצאת מתל אביב, למבט של גלי כשאני מסננת מבין
שפתי- "הם לא מספרים לי הכל", לשידור החדשות "פצועה קשה בפיגוע
הירי בעפולה נפטרה מפצעיה".לטלפון מנועה שאומר לחזור הביתה
מהר, לבלטה שהתיישבתי עליה במדרכה בטיילת של תל אביב, ל 15
שיחות שלא נענו, לשיר שהתנגן,לרעש, להמולה, לצבעים לאהבה,
לאופטימיות, לשמחה. לתמימות.
אין דרך חזרה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.