כשירו באבא שלך העולם לא נעצר. הירייה לא פילחה את הזמן, מעכבת
אותו ולו ברגע. היא לא השקיטה דבר, לא את זעקות הגוססים, לא את
נביחות הרוצחים.  היא לא הציתה שום זיק של חמלה בעיניים
הכבויות, המתות, של העובדים בכפייה. היא לא החניקה בכי רוטט
מקרב ילד קטן.
כשאביך נפל על הרצפה, אף אחד לא האט. אף אחד לא הסתכל אחורה.
אף אחד לא אמר קדיש. אף אחד לא הרגיש כלום. אף אחד לא עשה שום
דבר אנושי. באף אחד לא נשארה אנושיות.
כשהאדם ששמו הייתה מילתך הראשונה מת, את לא היית שם להספיד
אותו. הוא שר לך שירי ערש כשהיה לך קשה להירדם, והוא לקח אותך
לראות את השלג הראשון, וכשהיית עצובה-הוא דיגדג אותך כלכך הרבה
עד שלא יכלת לנשום מרוב צחוק.
ואת לא היית שם להיפרד ממנו. ולא היית שם לבכות מעליו, לשרוט
את האוויר בבכי, לזעוק לשמיים ביגון. את לא היית שם להתאבל
עליו. לזכור את כל הטוב שלו, את כל האור שהוא הכניס לחייך. את
לא היית שם כדי לצרוח לעולם מי הוא היה. לא היית שם אפילו כדי
לטלטל מישהו, לשאול אותו בעיניים רטובות ופה פעור איך הוא לא
עוצר. איך הוא לא מבין שזה אבא שלך שעל גופתו הוא דילג עכשיו,
אפילו מבלי להביט. את לא היית שם אפילו כדי לאבד את כל המילים
אל מול הקצין הנאצי הצוחק מול דמותך הבוכה. לא היית שם כדי
לתהות כיצד אנשים נולדו בלי לב. לא היית שם כדי לתהות אם יש
אלוהים.
את לא ראית את פניו בפעם האחרונה. לא יכלת להחזיק לו את היד,
להיות איתו ברגעיו האחרונים, ללוות אותו כשהנשמה עוזבת את
הגוף. לא יכלת להגיד לו שאת אוהבת אותו, עוד פעם אחת. לא יכלת
להגיד לו שמישהו יזכור אותו. שמישהו ינקום את מותו. לא יכלת
לתת לו נשיקה. במקום כל זאת, גופתו נשארה מוטלת על הרצפה,
נבעטת ונדרכת. מאבדת צלם אנוש, כמו יתר האנשים החיים שסביבה.
כשאביך מת, סבלו, אובדנך, כאבך, כאבו-כולם נבלעו בתוך מערבולת
הסבל הבלתי ניתנת לכימות, לתיאור, להבנה, שהתחוללה אז. אביך
היה רק אחד מתוך 6 מיליון, רק עוד נשמה אבודה. בין הילדים
הרכים שבתמימותם היפהפיה עוד ירדו מהרכבת יחד עם הבובה שהם
קיבלו מסבתא, ומהר מאוד הובלו עירומים ובודדים לגזים, בין
האימהות שתינוקיהן נורו אל מול פניהן, בין האהובים שהספיקו
ללחוש דבר אהבה נואש לפני שהופרדו לנצח, בין הזקנים שחשבו שראו
הכל ולא האמינו כי קיימת בעולם רשעות כזו, זכרו טושטש. פניו,
צחוקו, חיוכו, טוב ליבו-כולם חיים עכשיו אך ורק בתוכך. ואם לא
תספרי עליו, כשתלכי את-הוא יילך יחד איתך.

השואה היא לא מה שרואים בסרטים. מה שקל להבין. מה שקל להרגיש.
כשהם מתו, לא היו ברקע כינורות. גם לא פסנתר בודד, מינורי,
שביכה את מותם. החיים לא היו בשחור לבן. האירוניה בין היום
הקייצי היפהפה לתלייה ההמונית,  בין המוזיקה העליזה של ואגנר
לגסיסה מרעב, לא הורגשה. שנייה לפני שהם מתו, הכינור לא הגיע
לשיא הרגשי של היצירה. המציאות לא עברה להילוך איטי. הפלאשבק
לחיים שנשארו מאחור, לאהובים שכבר אינם, לא הופיע.  זה לא היה
דרמטי. הם פשוט מתו, והעולם עבר הלאה. הם לא ידעו שהם חלק
מההיסטוריה. הם לא ידעו שייכתבו על מותם שירים, לא ידעו שיוקמו
לכבודם אנדרטאות. הם לא ידעו שמישהו יזכור אותם בכלל.

הם מתו כאילו הם היו כלום, בלי שם, בלי  קבורה, בלי נר, בלי
אנושיות.
אבל הם לא נשכחו. הם חיים בתוכנו, בתוך הילדים שלהם, בתוך
הנכדים שלהם, בתוך העם שלהם, בתוך התפילות שהם נהגו להגיד.
ובכל יום, לא רק ביום השואה, לא רק מול הסרטים המלודרמטיים, לא
רק ביחד עם השירים הכאובים, בכל יום צריך לזכור אותם,  בכל דרך
שהיא. זה הזמן להתאבל עליהם. כל מי שמת לבד, כל מי שלא היה מי
שיפרד ממנו, כל מי שלא ידוע אפילו איפה הוא נמצא או מה שמו.
את כולם נזכור.