ואין עוד מילים, אך הרגע אינו מאפשר. חריקת שיניים ובלימה
פתאומית אני מרגיש צורך לומר לך את כל אשר ליבי חפץ לאמר. משום
מה, שום דבר לא יוצא מפי אחרי העצירה. אני איני יודע מי אני,
אך גרוע מכל, איני יודע מי את יותר. זה כבר שבועות שאני חושב
על זה אך זה לא מגיע לשום נקודה מספקת. לפעמים גם אני לא כל-כך
בטוח שיש הגיון בדברי, אך ככה זה כאשר אתה כותב, יושב וחושב עם
עיניים עצומות. לעיתים אדם מרשה לעצמו ללכת רחוק מדי, אולי הוא
יימצא את אשר חיפש. אנשים שוכחים שכדי לאבד משהו, צריך קודם
שיהיה להם את הדבר אשר איבדו. אני יודע שלפעמים מילים הפכפכות,
אך איני חושב שזה העניין במקרה זה. כנראה שהרגשות לא נמצאים
בלב כמו שאומרים, ייתכן שהם נמצאים למעשה באצבעות. מדוע אני
חושב כך  זאת יכולה להיות שאלה טובה, במיוחד לאור זה שאפשר
בבטחה להגיד שלרוב האנשים יש אצבעות, אך עדיין לא מצליחים לתת
לרגשותיהם מוצא מן הגוף אל החוץ. שאלה זו, הייתה יכלה להיות
מסובכת עד כאב אם זה לא היה עניין פשוט ביותר. העיניים, אותן
עיניים שמאפשרות לכל אחד מאיתנו למעשה לראות, הם אותו דבר אשר
מעוור אותנו בצורה הבוטה והחריגה ביותר שניתן לחשוב ולדמיין.
הרגשות אינן קיימים בחברת העיניים. הן מפחיתות מערכם של הרגשות
ודוחות אותם לשוליים. אפשר לחשוב על הקשר בין עיניים יפות
לרגשות, אך הדמיון מטעה בכל מחיר. לכן, את מה שנמצא באמת מתחת
לעורו של אדם, לא ניתן לראות שכן פרדוקס זה לבדו מתעתע בנו עד
כדי כאב. אל הלב, פנימה, לא ניתן לראות או לנבא. אל הנפש לא
ניתן להכנס. את התגלמות האדם נראה רק כאשר הוא ישחרר את נשמתו
ויתמכר למציאות.

19.3.09
מוקדש לעבר, היות שבהווה מצאתי את אהובתי