[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לינור שו
/
פופקורן וקולה

אני לא אגיד לכם איך קוראים לה. אני גם לא מתכוונת לתת לה שם
בדוי מטופש כמו- נועה או אות כלשהי כמו א', זה ישר נותן
אסוציאציה רעה. בייחוד אחרי מה שקרה לה.
אני לא חושבת שראיתי אותה ככה בעבר. היא תמיד הייתה נורא שמחה
כזאת, עם אנרגיות, קופצנית. ועכשיו, היא כאילו נכבתה.
כשרינת שואלת אותי: "תגידי, מה קרה לה?" בטון מעצבן ומבקר, אני
תמיד עונה לה: "תשאלי את אלוהים, הרי הוא יודע הכול, לא?".

רינת היא אחת מהכיתה שלי, לא מזמן חזרה מטיול בארצות הברית.
כמובן שהיא וידאה שהאוכל במלון כשר. היא מאלה ששומרים מצוות,
אבל רק כשנוח להם. אני בטוחה שהיא עושה את זה רק כדי לקבל
תשומת לב. החבר שלה לשעבר מניו יורק, כך היא טוענת, אכל בייקון
בארוחות בוקר, ובגלל זה היא זרקה אותו. למרות שהיא נסעה רק
לשבועיים, ועשרה ימים היא הייתה אצל הדודה שלה במישיגן.
רינת אף פעם לא התחבבה עליה כי בדרך כלל פלטה שטויות. אז היא
הייתה יוצאת עליה כל כך עד שהייתה סותמת- וזה הישג.

היא תמיד הייתה טובה בחידודי לשון וכל הדברים האלה. תמיד נורא
צינית וסרקסטית, בפוזה של המתחכמת. אנשים פחדו להגיד משהו
טיפשי לפניה כי היא הייתה קוטלת על ימין ובעיקר על שמאל.
"יפי נפש גם כן, הם חושבים שהם כל כך נאורים. הם פשוט לא
קולטים שהם נזק למדינה שגם ככה מתפוררת. כל אחד רוצה חלק
מהאדמה הטיפשית הזאת, והם מוכנים לתת את כולה בחינם לאלה
שמנסים להשמיד אותנו. והערבים האלה גם אם ניתן להם את כל היד
הם יישברו לנו אותה."
היא הייתה משתמשת בזה הרבה, כל פעם בניסוח אחר.

כאב לי לראות אותה שותקת, תמיד היה לה מה להגיד. לפעמים אנשים
התגרו בה ואמרו לידה כל מיני הערות מפגרות שמבוססות על עובדות
לא נכונות. ראו בעיניים שלה שהיה בא לה להחטיף להם כאפה, אבל
היא פשוט הפכה לאטומה.

היה יום אחד שהיא לא הגיעה לבית ספר. וגם ביום שאחריו, וביום
שלאחר מכן, ובסוף הזיכרון של הקיום שלה פשוט נעלם עם הזמן.
אבל הבנתי שמשהו רע קרה. היא חתכה את הורידים שלה שבועיים אחרי
הסיפור שהיה לה. נראה לי שפשוט נמאסה עליה ההרגשה שהיא חשופה.
זה בטח קרה אחרי שהיא הבינה שהסרקזם לא יגן עליה מהכול.

עשו לנו כל מיני שיחות על התאבדות, שימוש בסמים ואלכוהול בגיל
ההתבגרות בבית ספר, זה לא ממש עניין אותי. התעסקתי בדברים
אחרים באותה תקופה. לא הייתי כמוה, מהאנשים הענייניים האלה
שיודעים הכל על פוליטיקה ואקטואליה. בגלל זה היא בטח גם הייתה
כל כך רצינית. וצינית. אבל אני חושבת שדווקא ברגע הזה, שהיא
חתכה את חייה, באופן מילולי, היא הייתה הכי אמיתית בכל החיים
הקצרים שלה.

בזמן האחרון יש לי התקפי זעם. כל המשפחה בלחץ ממני ואבא שולח
אותי לפסיכולוגית כל שבוע. היא דווקא ממש נחמדה, אבל אין לי
ראש לדברים האלה. אני יודעת טוב מאוד איך אני מרגישה ואני לא
צריכה לשלם בשביל לשמוע מישהו אחר אומר לי את זה. חוץ מזה, אם
הייתי רוצה שינתחו אותי לעומק, פשוט הייתי קובעת תור אצל רופא
מוסמך במחלקת כירורגיה.

יום אחד כשהלכתי לפגישה אצל הפסיכולוגית שלי, שיקרתי. אמרתי לה
שאני לא מרגישה טוב והיא שיחררה אותי. הלכתי לתחנה המרכזית
ותפסתי אוטובוס לחיפה. פשוט ישבתי והסתכלתי על הנוף עובר מהר.
אפשר היה לראות שככל שמסתכלים רחוק יותר הנוף כאילו נעצר. הוא
עמד שם וביקר אותי מבלי לומר מילה. אני שונאת שקט, את הסוג
המביך. כשאין מה לומר, ואז מישהו פולט איזושהי שטות כמו "אז...
שמעתי שאתה עושה רישיון לקלנועית...". אח שלי תמיד היה אומר
דברים כאלה. אני חושבת שזה בגלל שאבא כל הזמן הציק לו שייקח את
עצמו בידיים הוא מצא מפלט בבדיחות קרש. פעם אחת חזרתי הביתה
אחרי בית ספר, אח שלי ישב על הספה וראה משחק כדורגל בטלוויזיה
ואבא צעק עליו מהמטבח. זה היה משהו כמו "אתה כל היום שורץ פה
על הספה! בשביל מה שילמתי לך על לימודים?!". אח שלי פשוט קם,
עבר לידו, הסתכל לו בעיניים במבט חודר והלך החוצה. לפני זה הוא
עצר לידי, בישיבה שפופה והסתכל עליי מלמטה. אני זוכרת בבירור
את מה שהוא אמר לי אז בקול הרך והאוהב: "ג'ינג'ית, את יכולה
לעשות מה שאת רוצה, כל עוד את נשארת עצמך."
מאז לא ראינו אותו. אבא אף פעם לא דיבר יותר מדי, ובטח שלא
התנצל. נראה לי שהוא אף פעם לא התגבר על העובדה שהבן היחיד שלו
הומו. זה פשוט שבר אותו. זה היה לקראת סוף שנה כשהוא סיפר לו.
אני כבר הבנתי לפני זה, כשהוא היה מתגנב מהחלון בשישי בערב
מהחלון והולך מחובק עם איזה בחור מהשכונה. רק חודשיים אחרי
ההתוודות של אח שלי, אבא חזר להסתכל לו בעיניים. וגם אז רק
כשהוא ממש התאכזב ממנו. הוא היה נועץ בו מבט ארוך, וזה היה
קורה הרבה. לא קשה לאכזב את אבא, הוא תמיד מצפה ליותר מדי. יום
אחד, חזרתי הביתה עם מבחן במתמטיקה. קיבלתי 70 ואף פעם לא
הייתי טובה במתמטיקה. כל כך התלהבתי אז רצתי להראות לאח שלי,
הוא חייך, ליטף לי את הראש ואמר:"נו, ג'ינג'ית, אני רואה
שהתאמנת קצת.". אבא הגיע מהחדר שלו ושאל מה קרה. שמתי את המבחן
בידו ועמדתי זקופה, גאה בעצמי. הוא הסתכל ולא אמר דבר, הניח את
המבחן על השולחן וחזר לחדר. אני כל כך התעצבנתי והתחלתי לבכות.
אח שלי בא לנחם אותי ואני דחפתי אותו הצידה והלכתי לחדר בטריקת
דלת.
כל זה כבר לא משנה, אני שונאת אותו, אחרי שגיליתי מה הוא עשה.
איך הוא יכל?! היא הייתה החברה הכי טובה שלי. רק ילדה בת 16.
תמיד כשהיא הייתה מגיעה אליי הוא היה בוחן אותה במין מבט
מוזר.לא לקח לו הרבה זמן לפעול.

זה היה ב25 במרץ, שבוע לפני היום הולדת שלי ביום הורים בבית
ספר. כשנגמרו השיחות הוא קרא לה לרגע. היא ניגשה והוא לחש לה
שהוא מתכנן לעשות לי הפתעת יום הולדת והוא צריך את עזרתה. הוא
לקח אותה למחסן של השרת ונעל את הדלת. אני שונאת אותו! אני
שונאת אותו כל כך! הלוואי שהוא פשוט היה נעלם.
שבוע אחרי זה הייתה היום הולדת שלי. הוא באמת ארגן לי הפתעה.
כל מיני חברים ומשפחה היו שם ורק היא לא הגיעה. כל הערב חיפשתי
אותה, המצאתי לה תירוצים למה היא לא באה. היא בטח חולה, אבל
היא הייתה מודיעה לי. אז כנראה נסעה למשפחה, אבל היא לא הייתה
מוותרת על זה. בסוף לא הצלחתי למצוא תירוץ ראוי והתעצבנתי עליה
כל כך. למחרת בבית ספר יצאתי עליה בצעקות, וכל מה שהיא אמרה
היה:"אחד באפריל, מותק" בקול חלש וחסר רגש, כמעט אוטומטי. היה
רגע של שקט, פרצתי בצחוק וחיבקתי אותה. "אני לא מאמינה שנפלתי
בזה! הצלחת לעבוד עליי." אמרתי לה והלכנו לכיתה.
כל השיעור היא ישבה בשקט. היא לא העירה למורה על טעויות כמו
תמיד. הנחתי שהיא סתם עייפה ושלא כדאי לנדנד לה אבל הייתה לי
הרגשה רעה. נזכרתי באמא שלי לפני שהיא מתה, בחיוך שלה. החיוך
שלה תמיד קסם לכולם, זה מה ששבה את אבא מההתחלה. אחרי שגילו את
הסרטן בגוף שלה הוא פשוט נשבר. הוא אף פעם לא היה הטיפוס
המחבק, אבל אמא תמיד הצליחה לרכך אותו. העיניים שלה תמיד העלו
בי געגועים לאמא. לשתיהן היו עיניים טובות וחכמות שיודעות איך
לתקן הכל מבלי לומר מילה. והחיוך, החיוך שלא יודע מנוחה, זה מה
שאני הכי מתגעגעת אליו, אצל שתיהן.

אחרי בערך שעתיים הגעתי לחיפה. השעה הייתה השעה. לא יודעת
בדיוק למה, אבל הרגשתי שזה הזמן הנכון למשהו. ידעתי שמה שחסר
אצלי זה הבורג הזה שכולם מדברים עליו אבל איכשהו לא חשתי
בחסרונו. מצוידת במערבולת רגשות לא ברורה, בלי מטרה או יעד
יצאתי לרחוב הסואן. מכוניות טסות על הכביש, מצפצפות בחוסר
סבלנות במרדף האינסופי אחרי הטוב יותר. בין ריחות הסיגריות
והאוויר הקר, כל הקולות שברקע לאט, לאט דעכו עד שנותר שקט
בליווי צרימה ארוכה ואור מטושטש. פתאום מתוך הרעש בחוץ החל
לבצבץ קול שניסה להדחק לתוך השקט השלם שלי. חלקי הברות וטון
מופתע פלחו את הצרימה והפכו לצליל ברור ומוכר: "ג'ינג'ית! מה
את עושה פה?!". לקח לי זמן להתעורר ולהבין שהאח שלי עמד מולי.
חייכתי חיוך על חצי שפה ונפלתי עליו. כל השרירים שלי רפו
ואיבדתי תחושה אל תוך השחור שכיסה את עיניי.
התעוררתי בדירה של אח שלי, מסתבר, ושמעתי אותו מדבר בטלפון
בטון שמנסה להיות סבלני. הוא דיבר עם אבא :"אתה מוכן להקשיב לי
שנייה? אני לא יודע למה, אבל הבת שלך נמצאת פה לידי מעולפת. אל
תנתק לי! אבא! אבא, תקשיב!". הוא התהלך בחדר מעוצבן עד שהפנה
את מבטו אליי וראה שהעיניים שלי פקוחות. הוא התיישב לידי וחיבק
אותי, לא חיבקתי אותו חזרה. אני לא יודעת למה, כנראה שלא הייתי
מספיק מרוכזת באותו שלב. "הוא חושב שאני מחפש תירוץ כדי שידבר
איתי. מה יש לו? הרי הוא יודע שאני עקשן בדיוק כמוהו, אחרת כבר
הייתי בבית סופג את השטויות שלו". הוא אמר ונאנח. "גם אני כבר
לא מוכנה לספוג את השטויות שלו" אמרתי לו בקול ילדותי. "כן,
ג'ינג'ית, מה את עושה כאן?" הוא אמר לי בתהייה מבקרת. "אני
שונאת אותו, הוא פשוט הרס הכול" הצהרתי. "מה הוא כבר עשה
הפעם?" הוא שאל. אני נרתעתי וקפאתי במקום. דמיינתי אותו עושה
לה את הדברים האלה ופשוט לא יכולתי לתאר כלום. "ג'ינג'ית? הכל
בסדר?" הוא התחיל לדאוג. כל מה שיצא לי מהפה היו מספר הברות
קטועות ולא ברורות. ואז זה נפלט לי "הוא אנס אותה! הוא אנס
אותה בלי רגש! ועכשיו היא מתה! אני שונאת אותו כל כך!". "ילדה,
על מה את מדברת?!" הוא תקף. "את מבינה שאלו האשמות חמורות? את
לא יכולה להמציא סיפורים כאלה יותר, את כבר מספיק גדולה!". "מה
זאת אומרת- יותר?" תקפתי חזרה. "אני מבין שקשה לך שאמא עזבה
אותנו בשביל כמה קואלות באוסטרליה, אבל עכשיו עברת את הגבול."
הוא ענה. "אני לא המצאתי כלום! הכל נכון, החברה שלי התאבדה!
היא מתה! אני כבר לא ראיתי אותה בבית ספר מאז. ואמא מתה מסרטן
לפני הרבה זמן." השבתי. "ג'ינג'ית, החברה שלך יצאה לשליחות עם
המשפחה בקניה, ואמא, אמא באוסטרליה. ברחה עם הבוס שלה בלי
לחשוב פעמיים." הוא הסביר. "כן, ותיכף תגיד לי שלא ברחת מהבית
בגלל שאבא שונא את העובדה שאתה הומו." פקפקתי. "אני?? הומו?!
מאיפה הסקת את המסקנה הזאת?" הוא גיחך. "אני כאן בטכניון לומד
רפואה עם המלגה שלי".
אני לא הבנתי מה קורה סביבי. הכל פתאום התעקם, השעון עצר, האח
שלי, התנועה בחוץ, הכל התחיל להסתובב סביבי. כל המציאות שלי
קרסה עליי בין רגע. התחלתי לחשב את העובדות. חשבתי על המציאות
המדומה שיצרתי, עליה, על אבא, על האח שלי, על הבית ספר, היום
הולדת ומסיבת ההפתעה, הפסיכולוגית, הנסיעה והרחוב הסואן. ועל
אמא, שעזבה אותי.
אמא עזבה אותי.
התחלתי לבכות וכיסיתי את עיניי.

הבנתי שעד עכשיו חייתי בסרט, וחשבתי על כל האנשים שלועסים
פופקורן ברעש ושואבים את הטיפות האחרונות של הקולה עם הקשית
מול המסך כשהדמעות נוזלות מעיניי. איך הם בטח צוחקים עכשיו, כל
האולם. כולם קנו כרטיסים לסרט שאני חייה בו. ואתם?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש להם נסיך שם
בממלכת
הסלוגנים?
איך הוא, שווה?




אחת שמתלבטת אם
להתאפר לפני
הביקור בדף
האחורי


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/3/10 23:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לינור שו

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה