אויר הלילה המשכר עטף אותי מכל הכיוונים כשיצאתי מהעבודה ,
חייכתי לעצמי והצטערתי שהרגע הזה יחלוף והבוקר עוד מעט מדביק
ונכנס למקומו אבל אז נזכרתי מי מחכה לי בבית והחיוך שעל פניי
התרחב עדיין לא האמנתי שזה  קורה ואני יעל שרון סוף סוף מצאתי
מישהו ולא סתם מישהו אלא בדיוק את מי שרציתי זו הייתה הוכחה
ניצחת שלמרות הכל הפקפוקים ההיסוסים וימי השבירה ניצחתי והנה
אני עם בחור שפשוט עשה לי טוב, מה שיותר תמוהה בעיני הייתה
העובדה שזה קרה בדיוק כמו שפנטזתי אבל לא העזתי  להאמין לא
הרשתי לעצמי לחוות את זה עד הסוף כי זה היה ברור עד כאב שזה לא
ייצא לפועל ואני סתם יתרסק לי שוב אבל הנה זה קרה משום מקום.
ירדתי במעלית מעט מתוסכלת מהדרך שעוד לפניי ומתחרטת, אבל רק
למספר שניות, שהחלטתי לעבור לגור דווקא בת"א ולא באזור הקרוב
יותר לעבודה אבל ככל שהמחשבות נדדו לעבר חדר השינה והאדם אשר
נח במיטתי וממתין לי אותו תסכול רגעי שכך לחלוטין, נכנסתי לרכב
ובלי שום טקסים מקדימים התחלתי בנסיעה נחושה לעבר דירתי אפילו
לא ניקיתי את השמשה מאדי הקור שהצטברו עליה מפחדת לבזבז זמן
יקר  למרות שידעתי שההחלטה להיות איתי לא הייתה קלה לו ולקחה
די הרבה זמן לביצוע, למרות שהותיר כ"כ הרבה כאב מאחור וציפיות
שנותרו תלויות באוויר רק בשבילי רק בשביל להיות איתי לא לקחתי
סיכונים מיותרים ולא נתתי לעצמי לנוח על זרי הדפנה, תמיד היה
הפחד המנקר המעצבן הזה תמיד היה החשש של עוד רגע וזה נגמר עוד
נשימה עמוקה אחת והפיכחון חוזר וההיגיון ידביק את השפיות
וידחיק אותה לפינה ואני אחזור לנקודת המוצא רק רפה יותר
ומאמינה פחות .
ברדיו התנגנו שירים מעצבנים אז בחרתי להאזין לדיסק החדש של
"סינרגיה" שקצת הרגיע אותי, הפלאפון צלצל, זה הוא. הוא רצה
לדעת היכן אני ועוד כמה זמן אני מגיע  הרגעתי ומסרתי ש"תוך חצי
שעה מקסימום אני מגיעה"   הוא יחכה לי ער מסר  תחושת חמימות
מילאה אותי והתקווה קיבלה פנים ושם חדשים לא עוד ייאוש ורחמים
עצמיים מעתה והלאה אפילו אני מאמינה באהבה ולא חשוב מה השאר
אומרים, ידעתי שאם אני אחכה מספיק זמן זה יקרה גם לי, אפילו
לי! המשכתי לחייך לעצמי ולא יכולתי להפסיק, לא רציתי להפסיק
שרתי בקולי קולות עם המוסיקה לא שמה לב בכלל שהשיר שמתנגן ברקע
מספר של שברון לב וכאב  את מי זה מעניין כשאני בעננים?
הגעתי לרחוב שלי וכמובן שלא מצאתי חנייה  אני אוהבת את ת"א אבל
לפעמים היא שוט מוציאה אותי מדעתי אבל עכשיו, היום יש לי
מוטיבציה מסוג חדש עוד עשרים דקות עוברות ועדיין אין סימן
לחנייה אפילו לא באדום לבן  "כוס אמק" אני מסננת בקול ובעיניים
מתחננות אני סורקת את המדרכות מקווה לראות משיהו בדרכו להוציא
את הרכב כאילו אלוהים ישמע אותי וישלח לי מלאך בצורה של בעל
המזדה הכסופה שחונה ממול אבל עשר דקות  אח"כ ואני מבינה
שמשמיים לא תבוא הישועה אבל לפתע פתאום אני קולטת ממול ממש
במרחק נגיעה רכב יוצא כמה עברות תנועה ואני שם במקומו נושמת
לרווחה.
הפלאפון מצלצל שוב אני מרגיעה ומוסרת שתי דקות ואני שם איתו.
איזה קונספט חביב זה נושא של בני הזוג וכמה אירוני שכאב של אדם
אחד זה האושר של האחר, לא האמנתי שהוא יעשה את זה אבל הנה והוא
עשה, הוא עזב את בת זוגתו מזה שבע שנים, ביטל חתונה, שבר לבבות
רבים, הותיר פצועים רק כדי להיות איתי איזה קונספט מטמטם.
צעדתי מהר כדי לא לפספס אף דקה נוספת מחסדי הלילה הנסוגים  להם
יותר מהר ממה שכל אחד היה רוצה, ממש טיפסתי במדרגות מדמיינת את
הלילה המטורף שעומד לעבור עליי, בלי שאלות מיותרות בלי פקפוקים
בלי מבטים מלאי חרדה אלא רק אני והוא כמו שיר של איה קורם.
לאף אחד לא סיפרנו על זה כי אנחנו עובדים יחד וזה לא ממש חכם
מה גם שהוא רצה להגן עליי ולא להפוך אותי לאישה הרעה שחצצה בין
שני אנשים, גם למשפחתו לא סיפר עליי ובטח ובטח לא לארוסתו
לשעבר כדי לא להכביד על מאורע לא נעים גם ככה אבל אני בשלי
מבטיחה לעצמי לא לתת למחשבותיי לנדוד הערב לשום מקום אחר מלבד
לעיניו מלאות האהבה שבוהות בי לשום מקום אחר מעבר לחדר השינה
שלא אכלס אף אחד  אחר מלבדי בחודשים האחרונים ומחר יום שבת גם
אז אני לא אלאה בשאלות ודרוש שתובות מדויקות אלא אזרוק את עצמי
לתוך הרגע הקסום הזה ואדרוש מעצמי להנות איתו. ושוב אותו חיוך
מוכר מעקם את פרצופי ולפני שהבחנתי בכך אני מול דלת דירתי
מתנשפת מכמות המדרגות ומקללת את הרגע שהתאהבתי בדירה ונוצרת את
הרגע שהוא התאהב בי.
עמדתי מחוץ לדלת מספר רגעים מנסה לזהות את הרחשים אשר מגיעים
מבפנים תוהה אם הכן משהו לאכול או שפשוט יושב מול הטלוויזיה
מעביר את הזמן עד לשובי פחדתי לפתוח את הדלת כאילו ברגע שאני
אהיה בפנים המציאות תכה על פניי וכעת אני מוגנת את המפתח אחזתי
באיטיות רבה נוצרת את הרגעים הקטנים של לפני כאילו מתגרה בעצמי
כדי להעצים את רגע המפגש, המפתח בתוך הדלת אך עדיין לא הסתובב
הרחשים בדירה דעכו, הוא מחכה לי ואז בלהבות יתרה סובבתי את
המפתח ונכנסתי כרוח סערה לדירה.
הטלוויזיה כבויה  הבית חשוך ואין בה איש גם לא השותפה שלי
אני לבד מופתעת אבל לא ממש
עמדתי בלי לזוז נותנת ללב לקלוט את מה שהמוח כבר מזמן הבין
אין פה אף אחד  
העיניים מתרגלות לחושך סורקות כל פינה
והוא?
נמצא עם ארוסתו בדירתם מאושרים מאי פעם , עומדים להתחתן
אני בוהה לתוך הפנטזיה שלי
ותוהה מתי כל זה ייגמר  מתי המציאות תתנגש עם הרצוי והכאב
יתפוגג
מתי התסריט יהפוך לאמיתי?