באוטובוס בבוקר, עוד עייפה.
כשהוא עומד ברמזור אני מסתכלת בצמחיה שבאמצע הכביש, על הגדר
החיה, ואני רואה אפונה ריחנית אחת בודדה מרימה ראש לשמש מטפסת
על הגדר, ורודה בהירה.
כמו שפעם כשהייתי ילדה מילאו את החצר על יד הבית לקראת כל פסח;
אדומות, ורודות, לבנות... בכל הגוונים.
כשהיינו קוטפים אותן ושמים על השולחן בכוס זכוכית פשוטה, יחד
עם פרחי כובע הנזיר שפרחו למטה תחת עלים גדולים ירוקים בכל
גווני הכתום שהטבע מכיר.
הריחות העדינים שלהם התערבבו ביחד לבושם מיוחד שנשבר רק על ידי
ריחם של ורדי הפרא המעורבבים "השושנים של אמא שלי" וריחו של
השסק שקטפנו מהעץ לפנות ערב.

ואז סבתא והדודים שלי באו ושמנו את הפרחים בצד על השידה, והחלה
קריאת ההגדה...

לא, לא חייתי באיזה קיבוץ וגם לא במושב. סתם בית פרטי בסמטה
קטנה בעיר הגדולה.
בית פרטי ישן עם גינה גדולה. גינה מלאה ב"שושנים" ויסמין
ואפונה ריחנית וכובעי נזיר כתומים ואמנון ותמר וה"סיגליות"
הסגולות הקטנטנות שמתחת לעץ השסק.

ובסך הכל היום בבוקר ראיתי אפונה ריחנית...
בודדה.