הזאב נמצא בתוכי,
מציץ עליי מבפנים.
הוא צוחק מעצמו
ומחייך כאשני נופלת.
אני יושבת בצד
ולא מבינה איך אפשר
שלא להתאהב
בזאב.
והוא יודע ומחייך
כשאני שוב צריכה
לפסוח על שני הסעיפים
ולאסוף אותי מהרצפה.
מסתכלת על מה שהוא עושה
מלטף לעצמו את השיער,
מרכיב עדשות
ומנסה למצוא אותי שם,
בתוך השאלה,
תשובה.
הוא נושך את עצמו,
נוגס בבשר החי,
מנסה לשרוד.
ואני מתביישת להאכיל אותו.
להחיות אותו.
ובסוף היום הוא מתכרבל
ואני חוזרת לעצמי:
לא להתאהב בזאב,
ויודעת, זה כואב,
לישון עם האויב.