לא סתם אומרים כי מוזיקה הינה חלון אל תוככי הנשמה. יש בה משהו
שמפשיט ממך את הגנות היום ומחלחל לרבדים הפנימיים ביותר, מקלף
שכבה אחר שכבה ומותיר מאחור אך ורק את ליבת האדם כמיתר המחכה
שיפרטו עליו. מוזיקה יכולה להיות כמו גל עוטף בחום בשעה של
הרהורי נפש או כגל נושא על כנפי צחוק. יש בה הכול מהכול.

ומדוע אנו נשאבים אל תוכה, נטמעים במלודיה ולו לרגע קט בלבד?
מאמצים אל תוכנו את אותו תו בודד המרטיט את מיתרי ליבנו ומזמזם
לו אח"כ לימים במורד הגוף. האם זהו החיבור האנושי שגורם לנו
להצטופף ולהתרגש יחדיו, להזיל דמעה או למחוא כף? האם זוהי
ריאקציה כימית ותו לא המתרחשת במוחנו או שמא זהו משהו מעבר
לתפיסתנו- איזושהי פיסה חסרה בפאזל האנושי?

אינני יודע את התשובה לכך. למזלנו, בעולם של בנאליות וצלילים
צורמים, טוב לפחות שישנה הרמוניה מאזנת המבצבצת מבין כלים
שבורים ומנצחת בלהט ובנחישות עד לבית האחרון.