השקט סורר,
רק צלילי המוסיקה,
נשמעים לאוזניי.

המילים הן מפתח,
כך לפעמים בורח,
אל עולם משלך,
עולם של מי שאתה.

מרוב לרוץ ולברוח,
נגמר הכוח,
אתה מחפש אותך,
למרות שאתה נמצא.

השקט סורר,
לא רק צלילי המוסיקה,
נשמעים לאוזניי.

קול חרישי,
אך עוצמתי והחלטי
פוקח את עיניי לרווחה,
זאת אני והמוסיקה.

זאת אני,
המוסיקה ברקע,
ואותי שומעת זועקת,
נחנקת, שותקת ומתחמקת.

מסתירה את רגשותיי העזים,
מחכה לדיבורים.
מכחישה, מסתירה.

זאת אני!
מתביישת בחולשה,
מתביישת בהעלבה,
משבשת אהבה.
זאת אני!
שראתה אותנו עד
קץ הימים,
שרצתה לגדול
ולחיות את החיים.

אין כבר שקט,
אף פעם לא היה,
הוא לא נברא,
לא בשביל "זאת אני".

כל-כך קשה ללכת, לרוץ,
בחוסר ידיעה,
באי אפשרות של מציאה,
של השקט והשלווה.
אני אמצא,אני אמצא,
את מה שאני רוצה,
עם הרבה אהבה.

ביום המוקסם הזה,
יהיה שקט פנימי
ורק צלילי המוסיקה
ישמעו לאוזניי.