שלושה זוגות עיניים הביטו בי במבטים חוקרים. הרגשתי כמו בשנות
לימודיי בתיכון, כאשר היה עליי לעמוד מול כיתה שלמה ולנאום משך
חמש עשרה דקות. עצרתי את נשימתי והמתנתי לדבריהן. לבסוף בקעו
חיוכים מתחת לזוגות העיניים החוקרות.
"מרהיב," אמרה סיגל.
"מדהימה!" החרתה אחריה קרן תוך מחיאת כף.
העברתי את מבטי אל האחרונה שבהן, ממתינה לגזר הדין שיבוא מפיה.
אמו של יובל סקרה אותי מעלה ומטה ולבסוף קבעה, "היא יושבת
עלייך בדיוק. את תהיי הכלה היפה ביותר במשפחה."
קיבלתי אישור. נשמתי לרווחה ופניתי אל המראה שמאחוריי על מנת
לחזות במראה בעיניי שלי.
מן המראה ניבטה אליי דמותי כפי שלא ראיתיה מעולם. כעת, כשהבד
הלבן עטף ברכות את גופי, יכולתי להאמין בלבי להצהרותיהם של
הסובבים אותי משך כל חיי כי יופיי הוא כשל מלאך. בשמלה זו אכן
נראיתי כמלאך, על אף שיערי הסתור ופניי החפות מאיפור. היתה זו
השמלה היפה ביותר שראיתי מימיי. לא לחינם שמרה עליה חמותי
לעתיד סגורה בארגז משך שנים כה רבות, בהמתנה לכלה שתהיה יפה
מספיק עבורה.
קרן הושיטה ידה אל ארגז העץ ושלפה את הינומת המשי הצחורה.
נרגשת, פנתה אליי כדי להניח אותה על ראשי, אך סיגל עצרה בעדה
ובגסות-מה העבירה את ההינומה לרשותה.
"הזכות שמורה לי, כאחות החתן." אמרה בגאווה ונעצה את המסרק
המחובר למשי הלבן בשיערי.
המראה היה מושלם כעת. כמעט שבכיתי ממראה דמותי הנשקפת אליי מן
המראה הגדולה. השמלה היתה מושלמת. יותר מכל מה שיכולתי לבקש
עבור יום חתונתי. על שרווליה התפוחים מעט וחצאית המשי השופעת,
היתה שמלתה של אם חמותי בגד מלכות כמעט.
חייכתי לדמותי שבמראה וצפיתי בפניי מוארים בהתרגשות. באמת
הייתי יפה.

יובל חיכה לי אותו יום כאשר סיימתי לעבוד, וכשנכנסתי למכוניתו
קיבל את פניי בחיבוק חם ובחיוך שהאיר את פניו היפות. פניו
השחומות ועיניו התכולות היו הדבר הראשון בגינו תמיד אמרו אנשים
כמה אנו מתאימים זה לזו. שיערו הכהה היווה ניגוד משלים
למחלפותיי הבהירות, וכשעמדנו זה לצד זו והפרש גבהים של ראש
ביננו, תמיד אמרו אנשים כי פלא הדבר שאיננו שייכים לכל אותם
זוגות סלבריטאים שכיכבו בשבועונים ובתוכניות הטלוויזיה.
"נו, מה אמרה המלכה האם?" שאל בחיוך משועשע. הוא ידע היטב עד
כמה חששתי כי אמו תטיל וטו על הענקת השמלה היקרה לי.
"יש אישור." החזרתי לו חיוך. "קרן אמרה שעם השמלה אני ממש
יפהפייה." אמרתי במבוכת-מה. מעולם לא הרגשתי בנוח לומר מחמאות
שנגעו לי.
"את יפהפייה גם בלעדיה, מיכלי." הוא הבטיח לי והתניע את הרכב.
גאווה התרוננה בלבי עת הבטתי בארוסי יפה התואר, גאווה על כי
אדם שנפשו יפה עוד יותר מפניו בחר בי להיות שותפתו לחיים.
ידעתי כי הוא חש אותה גאווה עצמה כאשר חשב עליי, ובירכתי את
הגורל שהפגיש ביננו על כי בעוד שמונה שבועות נוכרז לזוג קבל עם
ועדה. וזוג יפה עד מאוד נועדנו להיות.

ההתרגשות שפשטה באיבריי לקראת היום המיוחל גברה עוד יותר מרגע
שידעתי כי השמלה המקודשת מובטחת לי. מרגע בו הוזכרה השמלה
לראשונה בערב שלאחר אירוסינו נהה לבי  אליה, ומרגע בו ראיתי
אותה מוצאת מתיבת העץ שלה, ידעתי כי זוהי שמלת החלומות שלי.
אמרה התהלכה במשפחתו של יובל לפיה רק הכלה היפה ביותר בתולדות
המשפחה תזכה ללבוש את השמלה האגדתית ביום חתונתה. כמה שמחתי
בקרבי על כי לי ניתנה השמלה.
כאשר הגיע יום החתונה ולבשתי את שמלת המלכות אל מול עיניהן
הדומעות של שתי האמהות, אחיותיי, אחותו וגיסתו של חתני, חשתי
כאישה ברת המזל ביותר בעולם כולו. מאושרת ופורחת יצאתי לפגוש
את חתני הנאה, לבוש בחליפה מהודרת ויקרה שרכשה לו אמו באחת
החנויות היוקרתיות בארץ, ועל צווארו העניבה האדמונית שהענקתי
לו כמתנה יום קודם לכן. זה אל מול זו חייכנו בהתרגשות ובעיניו
זיהיתי התפעלות והערצה שחשתי גם אני למראהו.
יד ביד יצאנו ופנינו מועדות לעיר הקודש. שאיפה ישנה היתה לי,
להצטלם ביום חתונתי במקומות בהם גדלתי, על הגבעה הצרפתית
בירושלים. משך כל זמן הנסיעה במכונית המקושטת היו ידינו
שלובות, ויובל חייך אליי בעידוד כל אימת שפניי סמקו למשמע
שריקות ואיחולים מנהגי הרכבים סביבנו.
הרחובות היו הומים אותו היום, אך למראה חתן וכלה היוצאים מרכב
החתונה חייכו האנשים ופינו לנו דרך. סביבנו ננעצו בנו מבטים
משתאים ומעריצים, והצלם נאלץ לקרוא בשמי לא מעט פעמים כדי
ללכוד שוב את תשומת לבי שהתפזרה בין עשרות האנשים שהקיפו אותנו
על מנת לחזות בצילומים.
היה זה כאשר עמדנו מחובקים ומחייכים בסדרת הצילומים הרביעית
כאשר האוויר סביב השתנה פתאום וריח בהלה התפזר מעלינו. מבטי
האנשים פנו כולם לנקודה מסוימת בהמשך הרחוב, ובטרם הספקתי
לתהות על פשר הדבר נשמע קול פיצוץ אדיר והדף אוויר הפיל אותי
לתוך החשיכה.

שלושה עשר אנשים נהרגו באותו פיגוע, כך סיפרו לי לאחר מכן.
תשעה מתו במקום, ועוד ארבעה נפטרו מפצעיהם בימים הבאים, בזמן
ששכבתי מחוסרת הכרה במיטת בית החולים. עוד סיפרו לי, כי
התעוררתי מספר שעות לאחר הניתוח הראשון שביצעו בי, וכי שאלתי
לשלומו של יובל, שעמד לצדי אותה העת עם מעט שריטות על
זרועותיו. לא זכרתי את אותה יקיצה, אם מההלם ששיתק את גופי או
מכיוון שגופי היה כה רווי סמי הרגעה ומשככי כאבים עד כי לא היה
בכוחי לזכור דבר.
עת הקצתי לבסוף לאחר ניתוח נוסף, היתה אמי היחידה ליד מיטתי.
היא בכתה מעל ספר התהילים הבלוי שלה כאשר גנחתי ופקחתי את
עיניי, ובכייה אף גבר משהבחינה בערנותי. משך זמן רב התייפחה אל
ידי החבולה בה היתה נעוצה מחט העירוי, ומיבבותיה המקוטעות
הצלחתי לדלות פרטי מידע על מה שאירע. את השאר סיפר לי יובל
כאשר הגיע לאחר מכן.
בשעות הראשונות לא הבנתי מדוע כולם מביטים בי ברחמים כה
עצומים. אומנם נפגעתי, אך הייתי שלמה וכל פצעיי נועדו להחלים.
חזרתי שוב ושוב ואמרתי לבני משפחתי הדאוגים שאני מרגישה טוב,
ושאינם צריכים לדאוג, אך עם כל אמירה כזו פניהם קדרו עוד יותר.
רק כאשר קמתי בעזרתה של האחות ופניתי אל תא השירותים הקטן,
הבנתי את הסיבה לאבלם של הסובבים אותי.
מן המראה ניבטו אליי פניה של אישה אחרת. לא היו אלה הפנים אותם
התרגלתי לראות מזה עשרים ושש שנים; היו אלו פנים חבולות ומלאות
כוויות, נפוחות ופצועות. לא זיהיתי את עצמי כלל. בתחילה, בגלל
טשטוש התרופות, הייתי בטוחה כי בחורה אחרת היא זו שמביטה בי
במבט כה מוכר. אך לאחר מספר שניות התחוורה לי האמת, ועיניי
התרחבו בהלם כאשר סקרתי את הפגמים שהותירו המסמרים בעורי. הצד
השמאלי של פניי הושחת לחלוטין. כוויה רחבה כיסתה את כל לחיי
וחלק מן הרקה, וחתכים עמוקים יותר משראיתי בחיי נפערו לצד הגבה
ועל השפה התחתונה. אפילו עיניי הירוקות נראו עמומות יותר מתוך
הפנים החבולות.
דמעות עמדו בעיניי, ובשקט התחלתי להתייפח אל מול יופיי ההרוס.

בימים הראשונים עוד קיננה בי תקווה כי הפצעים יגלידו ועורי
ישוב להיות חלק ובהיר כבעבר, אך עם חלוף הזמן והנמכת מינון
התרופות נפקחו עיניי לראות כי הכוויה נצרבה עמוק אל תוך הבשר
וכי פניי יישארו לעד פגומים. הרופאים עשו כמיטב יכולתם בשני
ניתוחים נוספים, אולם חודש וחצי לאחר הפיגוע התחלתי להשלים עם
העובדה שכבר לא אהיה עוד יפה כשהייתי. ההכרה במצבי היתה קשה
לכולם, ולי במיוחד, אולם נדמה היה כי יובל נפגע יותר מכל
מהשינוי שחל בי. עם חלוף השבועות החל להמעיט בביקוריו בבית
החולים, והיה משמיע תירוצים נבוכים כאשר חייגתי אליו למקום
עבודתו, שם נמצא משך רוב שעות היום.
הגיע היום בו השתחררתי מאשפוזי, ובהתרגשות שמתי פעמיי אל ביתי,
שם, כך ידעתי, חיכו לי חבריי ובני משפחתי על מנת לערוך לי
מסיבה קטנה לרגל שובי הביתה.
באותה מסיבה נאלצתי לראשונה להתמודד עם מבטי החברה החודרים
מבעד לפצעיי אל תוך נשמתי. אנשים רבים ראיתי זו הפעם הראשונה
לאחר הפיגוע, ומבטיהם ההמומים נחרטו בנפשי יחד עם ההלם וההבנה
כי לעולם לא יביטו בי שוב במבטי הערצה וחיבה. בייאושי פניתי
לחפש נחמה אצל יובל, אך גיליתי כי לא הגיע כלל למאורע. בתמיהה
ועלבון קל המתנתי לבואו, בטוחה כי היה זה מקרה דחוף בעבודתו
אשר עיכב אותו. אולם הוא לא הגיע, ובדכדוך עניתי קצרות על
שאלותיהם של האנשים לגבי מועד החתונה שנקבע מחדש.
הוא הגיע לבסוף; מעט לפני חצות הליל, כאשר נפרדתי מאחרוני
האורחים על סף הדלת הבחנתי במכוניתו הנוסעת ברחוב. חפוי ראש
הגיח לקראתי והביט בי בעצב.
"אני מצטער." אמר, ובקולו שמעתי מעט מאותה דאגה לשלומי שהיתה
בו פעם.
"לא נורא," שיקרתי. "לפחות הגעת עכשיו."
הוא השפיל את ראשו עד כי הבטתי היישר אל קדקודו. "אני מצטער,
מיכל." קולו היה מבשר רעות, ומשהו קר הזדחל בבטני ורמז לי כי
דבר מה גרוע עומד להתרחש. "אני  מצטער, אבל - אני לא יכול
להתחתן איתך. אני לא יכול." הוא הרים את ראשו לפתע והביט בי,
אך מייד הסיט את מבטו. כנראה לא יכול היה להתמודד עם ההלם שעל
פניי. "את מבינה אותי, נכון?... אני כבר לא יכול לעשות את זה,
את החתונה הזו. אני לא יכול עכשיו, כש - "
"לא, אני לא מבינה." אמרתי והופתעתי מכמה שביר נשמע קולי.
"חשבתי שיש ביננו משהו מיוחד, יובל. אהבה. אמון. ארבע שנים
אנחנו יחד, עברנו ריבים ומשברים, ועכשיו אתה זורק את הכל כי -
כי אני כבר לא יפה מספיק בשבילך?" נשברתי והתחלתי להתייפח.
"חשבתי שאתה מישהו אחר, יובל. חשבתי שבאמת אכפת לך." דמעות
חמות זלגו על שפתיי הסדוקות וטעם המלח בפי רק הגביר את המועקה.
"אם זה מי שאתה אחרי כל הזמן הזה, אז לך. לך מכאן. אני לא רוצה
לראות אותך יותר." הוא הביט בי ובעיניו היפות ראיתי את הפגיעה.
בכל זאת עוד היו בו רגשות כלפיי. אך מבטו נדד מעיניי לצלקת
הכוויה על לחיי וחמתי בערה בי. "אמרתי לך! לך!" צעקתי וביד
רועדת דחפתי אותו מעבר לסף. "לך מפה! לך, ואל תחזור."
הוא אפילו לא הביט בי עת סב על מקומו ונסע משם.
הוא עשה כבקשתי. הוא לא חזר.

חודשים רבים עברו עליי בבכי. הפגיעה היתה עמוקה וכואבת הרבה
יותר מכאב המסמרים הננעצים בעורי. לא רק שאיבדתי את יופיי,
איבדתי כעת גם את האדם איתו רציתי להעביר את חיי. איבדתי חבר,
אהוב ונשמה אוהדת לשלי, ונוסף לכך פחדתי כעת לצאת מביתי.
המבטים שננעצו בי בכל מקום אליו הלכתי השפילו את נפשי והותירו
אותי פגועה ומרירה. חבריי התרחקו ממני, ורק מתי מעט נותרו
נאמנים לידידות  הנצח שהבטיחו. שמועות שהעבירו לי נשמות דואגות
סיפרו לי כי יובל ברח אל מחוץ לארץ, נסע להודו לחפש נחמה לאחר
המשבר הכבד. ביני לבין עצמי לגלגתי במרירות על מזלה של הודו
שזכתה לחזות בזיו פניו היפים.
לפחות את השמלה קיבלתי במתנה. אמו של יובל החליטה להעניקה לי,
אם מעוגמת נפש על מעשי בנה ואם מכיוון שכל התיקונים עליהם
שילמה לא עזרו, ושמלת המשי היפה נותרה קרועה במספר מקומות
ודהויה מכתמים שהותיר עליה דמי שלי. לא הבטתי בשמלה כאשר עצרה
מול ביתי והושיטה לי אותה. מבטה היה עצוב כאשר נשקה לי לפרידה,
אך היא לא אמרה דבר. את ארגז העץ הנחתי מתחת למיטתי ולא נגעתי
בו. אפילו בשמלה לא יכולתי להביט. הכאב היה רב מידי.

שנתיים עברו מאז הפיגוע והאסונות שהביא עמו. המשפחות השכולות
כבר מזמן חדלו להופיע בחדשות, וככל הנראה השלימו עם אובדן
יקיריהם. זירת הפיגוע רחשה שוב פעילות ושאון כמקדם, ואיש כבר
לא זכר את הפיצוץ שהתרחש באותו רחוב. הצלקות שעל פניי הגלידו
אומנם, אך עדיין נותרו מכוערות ומחרידות, ואנשים אשר פגשו בי
לראשונה לא יכלו להימנע מבהייה אילמת בפצעיי.
מספר חודשים לאחר הפיגוע החלפתי את מקום עבודתי, מתוך מחשבה כי
המשנה מקום משנה מזל, וכי אולי ייטב לי כאשר הזכרונות על
התקופה בה יובל ואני טיפחנו תקוות יחד יורחקו ממני ככל האפשר.
במקום אליו עברתי פגשתי את מתן, אשר הצליח משום מה לראות אותי
מעבר לפצעים ולמועקה וזיהה את מה שהיתה נשמתי קודם האסון. היה
זה הוא אשר פתח את נפשי בשנית לסגולות האהבה, ובזכות טיפולו
המסור והדואג צמחתי שוב ושבתי להיות עליזה כבעבר. שוב היה לי
מישהו לאהוב, וזה עשה את כל ההבדל.

היה זה כשבועיים לפני יום השנה לפיגוע המחריד, ואני הסתובבתי
בין חנויות מעצבים ופרחים תוך שיחות טלפון מרובות, מודדת שמלות
לבנות ומנסה להחליט אלו פרחים ארצה בזר הכלה שלי.
את הקול זיהיתי עוד בטרם הסתובבתי, כאשר קרא בשמי. סגרתי את
הטלפון תוך התנצלות והסתובבתי לאחור.
היה לו זקן כעת, ושיערו היה מסופר ארוך יותר מכפי שנהג לספר
אותו לפני שנים, אך הוא היה אף יפה יותר משזכרתי.
"יובל," אמרתי, משחקת במכשיר הטלפון הנייד בידי ולא יודעת מה
לומר.
"מיכל. חיפשתי אותך." קולו היה רך, ומבטו עדין.
"לא זכור לי שקיבלתי הודעה ממך. הייתי יודעת אילו התקשרת."
קולי היה רגוע, ולהפתעתי אף לבי. הופעתו לא גרמה ללבי להאיץ או
לעיניי לדמוע, כפי שחשבתי שיקרה עת בכיתי עליו חודשים כה
רבים.
"לא התקשרתי," ניסה לגחך אך הרצין שוב מייד. "רק אתמול חזרתי
מהודו. אני... בעיניים חיפשתי אותך."
"שנתיים היית בהודו?" הרמתי גבה ותהיתי האם קבלת הפנים לה זכה
בארץ הגורואים היתה כה חיננית עד כי העתיק לשם את מקום
מגוריו.
"תשעה עשר חודשים," תיקן. "לא יכולתי להפסיק לחשוב עלייך,
מיכל. מיכלי שלי." צרם לי כינוי החיבה בפיו, אך לא אמרתי דבר.
"נסעתי בשביל להירגע, הרגשתי כל כך רע אחרי - אחרי כל מה
שקרה." הוא נאנח. "וכל הזמן רק חשבתי עלייך. כמה שאת נפלאה,
וכמה שהייתי רע כלפייך. כמה טעיתי. מיכלי," הוא אמר והביט
בעיניי, ושוב דילג לבי במחאה על שמיעת שמי בצורה זו מפיו.
"מיכלי, תקבלי אותי בחזרה?"
לא ידעתי מה לומר לו. תהיתי אם לספר לו כי התגברתי עליו וכעת
אני מאורסת לאחר, אך שתקתי. לא היה בלבי להשליך עליו מידע כה
הרסני.
"מיכל, תגידי משהו. בבקשה. אני רוצה שנחזור, מיכלי. אני רוצה
להיות איתך שוב."
לפתע ידעתי מה לומר לו. "יובל, שנתיים עברו מאז שהיינו אמורים
להתחתן. פעם הצטערתי על כך שהיום שהיה אמור להיות היפה בחיי
נהרס כך, אבל איני מצטערת עוד. לא נועדנו להיות יחד, יובל.
הגורל זימן אותנו לאותו מקום כדי להגיד לנו שדרכינו צריכות
להתפצל. אני הבנתי זאת, והגיע הזמן שתבין גם אתה."
הוא שתק והביט מטה אל רגליו. הנחתי יד על כתפו והוא נשא אליי
את עיניו. מתוך תכול עיניו ניבטה אליי ריקנות, והבנתי לפתע
שתוכו לא היה כברו, למרות הכל.
"שלום, יובל." אמרתי והמשכתי בדרכי.

כאשר הגעתי לביתי צעדתי היישר אל חדרי. הנחתי את התיק ואת
שקיות הקניות על המיטה והתכופפתי כדי להביט מתחתיה. את הארגז
שלפתי מהפינה הרחוקה, ובידי ניגבתי את אבק השנים שהצטבר עליו.
פתחתי את הארגז ושלפתי את השמלה הדהויה כדי חצייה. מיששתי
בידיי את הבד הפגום וליטפתי את קפלי המשי הרכים. לא הרגשתי עוד
דבר אל השמלה הזו.
לאחר מכן החזרתי את השמלה אל התיבה, ובדרכי החוצה לפגישתי עם
מתן השלכתי את הארגז אל הפח.