כלום. היא ישבה שם מולי לבושה בשמלה הכחולה החדשה שקנינו יחד
לפני כמה חודשים כשניסינו להיות בורגנים ויצאנו לשינקין. כלום,
פשוט כלום לא עבר לי בראש. היא החזיקה את היד שלי, אני שכוב על
מיטת בית החולים הקרה והלבנה, במיטה לידי אישה מבוגרת ששברה
רגל, ואני אחרי תאונת דרכים.
"אני יודעת שאולי זה לא הזמן, אני באמת יודעת, אבל אנחנו
מושכים את זה הרבה. אולי הגיע הזמן שנתחיל להזיז דברים, כי
החוסר ודאות הזה הורג אותי, אני לא מבינה איך אותך זה לא הורג"
אהבתי את זה שהיא מנסה להיות פרקטית. היה בה סוג של חן מיוחד
כזה, כשהיא ניסתה לתת לעצמה ארשת פנים רצינית יותר.
"אני ממש מצטערת שככה זה יוצא, אתה שוכב כאן ואני בא אליך
בשאלות האלה, אבל נדב, אולי הגיע הזמן שתחליט, אתה רוצה שנעבור
לגור יחד?" היא חתכה עם מבט כואב, כמעט מתחנן, אבל באמת שלא
היה לי מה לומר, הראש שלי, מזה הרבה זמן, היה ריק ממחשבות.
"נורית, אני באמת לא יודע, הראש שלי מלא בדברים עכשיו, קשה לי
להתרכז ולחשוב על משהו אחד"
שיקרתי. ברור ששיקרתי, איזו דרך טובה יותר יש להתחמק? לא
הרגשתי רע, המצפון שלי אף פעם לא היה הדבר שהפריע לי בחיים.
נורית, היא אחת הבחורות המיוחדות שפגשתי, באמת. היו לי חברות,
אבל נורית באמת הייתה מיוחדת, הצליחה לסבול אותי ואני יכול
להעיד, בתור אחד שלא סובל אותי, עד כמה זה לא פשוט.
השמש התחילה לרדת, היא מחזיקה את היד שלי, שנינו מתבוננים בנוף
המזויף הזה שמנסים למכור לי בבית חולים, בתוך החדר הקר והלבן
הזה, עם הזקנה שצורחת מכאבים לידי, וסוף סוף, הראש שלי נקי.

לכלוך מהותי-
שנים, שנים שאני כבר מתלבט עם עצמי מה אפשר לעשות עם עצמי. אין
לי כוונה לפרט על ההיסטוריה שלי, מי אני ואת מי זה בכלל
מעניין. השתחררתי מהצבא, עזבתי את הקיבוץ, וניסיתי להתחבר לדור
שלי בהודו. רציתי לפגוש פנים חדשות, ישראלים חדשים, והמקום הכי
טוב לעשות את זה הוא הודו. נחתתי בהודו, משוחרר טרי, שיער
מקורזל שמתיימר להיות ארוך, לבוש במיטב הג'אנק הניו אייג'י
העכשווי בדרך לניו דלהי.
לא מצאתי את עצמי כמו שכולם אומרים. האמת? לא באמת חיפשתי.
התלבטויות מי אני ומה העתיד שלי טומן בחובו תמיד היו לי, אבל
לא ברמה כזאת שתדאיג אותי. בניו דלהי פגשתי שני ישראלים, שרון
ומיכאל, אחת מצפון תל אביב ואחד מהערבה. הצטרפתי לחדר הקטן
שהיה להם שם, הם קיבלו אותי יפה.
היינו מתעוררים מאוחר, מעשנים את מה שיש, יושבים ביחד ואחרי כל
הדיבורים על החיים, על משמעות ועוד מגוון שטויות, היינו נזכרים
בארץ. מפתיע שדווקא מיכאל הוא שפתח את הנושא בכל פעם.
"לא יודע מה להגיד לך, אני כבר חצי שנה מסתובב פה בהודו, פוגש
אנשים, מעשן סמים, מטייל ממקום למקום אבל זה לא אותו דבר אחי.
זו עוד שגרה, שגרת חיים של לא לעשות כלום." החדר שהיה לנו היה
קטן, מעופש, יריעות בד היפיות תלויות על הקירות, עשן הקטורת
התמידי שבצבץ מפינת החדר, אני, מיכאל ושרון שפוכים על השטיח.
"למה אתה אומר את זה? על מה אתה מדבר? אני לפני שהגעתי לכאן
הייתי כלום, סתם עוד תל אביבית בתוך כל התערובת הישראלית הזו.
חלק מהמכונה המשומנת. פה אני קולטת דברים, אני רואה דברים
אחרת, יש לי את עצמי להכיר וללמוד, כל יום מחדש לומדת את עצמי
מחדש, זה שאתה הגעת מחור שאף אחד לא מכיר, ואתה לא פגשת את
ישראל האמיתית לא אומר שאתה יכול להתגעגע אליה, אתה סתם מזיין
בשכל מיכאל, באמת". היא נראתה משקרת לעצמה, הסתכלתי עליה מהצד,
ישראלית יפה, שיער חום בהיר עם מעט נמשים, לבושה חולצה ירוקה
ארוכה, וחצאית ורודה ארוכה, סנדלי עור גנובות. העור שלה ממש
החזיר את קרני השמש שפגעו בו, היא נראתה תמימה כל כך, מנסה
להאמין לדברים שהיא אומרת, משקרת לעצמה כדי להצדיק את הזמן שלה
פה.
"שרון, חמודה, באמת שאת סתם משכנעת את עצמך, אני הגעתי לפה
בגישה הכי פתוחה, הכי מקבלת שיש, סיימתי שירות בצנחנים, שירות
לא פשוט, וכל מה שאמרתי לעצמי זה: "מיכאל, אין, אין, סע להודו
דפוק את הראש, תלמד על עצמך דברים חדשים, תחווה חוויות חדשות,
מי יודע אולי אפילו תישאר שם?" אבל האמת שרון, לא למדתי על
עצמי שום דבר חדש, בצבא למדתי על עצמי המון דברים, על אנשים,
על כמה שהם יכולים לעזור אחד לשני, להיות שם, וגם על כמה הם
יכולים לדפוק אותך כשזה מגיע לדברים האמיתיים, אז חמודה,
תאמיני לי שלא ראית כלום מהתל אביב המזויפת שלך". החלטתי לא
להתערב. בין כה וכה הם לא יקשיבו לי, מה גם שלא היה לי מה
לחדש. הסכמתי עם שניהם, למרות שמיכאל היה יותר אמין. הסתכלתי
על שניהם ממשיכים להתווכח, מנסים למצוא את המשמעות של הטיול
שלהם, של עצמם, אם בכלל במקום המלוכלך הזה, המסריח הזה, שמלא
בשקרים שישראלים הביאו איתם בתרמיל לטיול הגדול בהודו. לי זה
הספיק. סך הכל חודש במקום הזה, והבנתי את כל מה שהייתי צריך
להבין. פטריוט גדול לא הייתי מעולם, וזה לא שהייתה לי זיקה
מיוחדת למדינה, אבל התנחמתי בעובדה שלפחות בישראל אני מכיר את
חוקי המשחק ואולי יש לי סיכוי לא להפסיד.
עליתי על המטוס שבוע לאחר מכן. בשדה התעופה, עלה בי השיר הזה
של מאיר אריאל, על זה שהרופאים המליצו לו ביקור בנמל התעופה.
זמזמתי לעצמי את השיר, ומיהרתי לעלות על המטוס. בדרך נתקלתי
בטעות בבחורה חמודה והפלתי לה את כוס הקפה שזה עתה קנתה. לא
התנצלתי כי זה באמת לא היה בכוונה, אז איזו סיבה יש לי להצטער?
למרות שאחר כך התחרטתי על זה כי היא באמת הייתה חמודה, לא
מיוחדת, בכלל לא- בלונדינית רגילה שכזו, לבושה רגיל, מדברת
רגיל: "אני ממש מצטערת!  לא התכוונתי להיתקל בך" היא אמרה בטון
מתחייב כזה, שבא לידי חובה.
"זה בסדר, לא קרה כלום" הרגעתי אותה והנחתי יד על כתפה, "אני
בדרך חזרה לארץ, הבנתי שאין לי מה לחפש פה. מה את עושה?"
"מצחיק, בדיוק את אותו הדבר. טיילתי פה איזה חודשיים והבנתי
שאני סתם מבזבזת את הזמן שלי, אף אחד לא מחכה לי פה, כמויות
המסוממים שיש פה זה מטורף נכון?" היא נשמעה משועשעת, מתחילה
במין שיחת חובה שכזו אחרי שנתקלה במישהו שלא במתכוון. לא ראיתי
לנכון להמשיך את השיחה ולשים אותה במצב הזה, אז החלטתי לחתוך.
"טוב, שיהיה בהצלחה, תיהני בארץ, אני זז"
"רגע!" היא קראה כשהתחלתי לנוע קדימה, "יש עוד שעתיים עד
הטיסה, יפריע לך להעביר אותן איתי? באמת שאין לי משהו אחר
לעשות. אני נורית, איך קוראים לך?"
היא הפתיעה אותי. באופן מוזר שכזה, לא ציפיתי שהיא תרצה לשבת
לדבר, אבל משהציעה את ההצעה, לא סירבתי. ישבנו ודיברנו שעתיים,
על המצב בארץ (איך אפשר שלא), על מי היא ומה היא עשתה בצבא, מה
התוכניות שלה ועל חוויות מהודו.
היא הופתעה לשמוע שאין לי תוכניות. אין לי יומן מסודר שאומר מה
אני אמור לעשות בחיים ושלא הקדשתי אפילו מעט מחשבה למה אני
רוצה לעשות בחיים שלי. בדיעבד אני חושב שזה מה שמשך אותה בי.
העובדה הזו שאני לא צריך לנסוע להודו כדי להירגע, לא צריך סמים
ולא צריך תירוצים או אמצעים חיצוניים כדי להירגע ולהבין את
עצמי. אמרתי לה שהיו לי התלבטויות על מי אני ומה תפקידי בעולם,
אבל תמיד הן נמוגו מהר מאוד כשמצאתי דברים אחרים שמעניינים
אותי יותר.
נחתנו בארץ. חזרתי לבית ההורים בקיבוץ, להורים שכבר ראו הכל,
שאין להם ממה להתייאש יותר אצל נדב הקטן שלהם. גם הם בשלב
מסוים הפנימו שאת הנהר הזה שאני חי בו, אי אפשר להבין או
לעצור.

הפרעות בשידור-
רק אחרי שחזרתי מהודו התחיל אצלי הרעש הזה. רעש כזה, בצד, לא
מוסבר, רעש רקע כזה שמשתלט על כל התמונה: מה תעשה בחיים שלך?
איך תתפרנס? תחיה אצל ההורים כל החיים? חברים שלך כבר לומדים
בטכניון ואתה מתעורר כל יום בצהריים?
לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי איך לאכול את זה. עברו כמה חודשים
מאז שהייתי בהודו, הספקתי לשכוח כמעט מהכל, ממיכאל ומשרון,
מהצביעות והלכלוך שמלווה את הישראלים שם, את הכל שכחתי, חוץ
מנורית. הרמתי אליה טלפון. היא נשמעה ממש בסדר, סיפרה שהיא
התחילה ללמוד באוניברסיטת תל אביב, וקבענו שצריך להיפגש, בעיקר
בשבילי אמרתי לעצמי תוך כדי השיחה.
נפגשנו בתל אביב, בבית קפה ממוצע ורגיל ביותר, המקום המושלם
לבחורה חמודה ורגילה כל כך, לבחור תמוה שמתיימר להתחמק
מההרגלים האלה.
"הבנתי שאתה צריך לדבר, בטלפון נשמעת לא משהו. מה קרה, אתה
בסדר?" היא הביעה עניין שלטעמי הרגיש מזויף, אבל לעזאזל אמרתי,
אולי אני שוב שופט מהר מידי.
"נורית, אני באמת לא יודע. את זוכרת את כל מה שאמרתי לך, דרך
ההסתכלות שלי על החיים. מאז שחזרתי מהודו, דברים כבר לא אותו
הדבר, יש לי מין רעש כזה בראש, משהו לא ברור ש.."
"שאומר לך שאתה צריך לעשות עם עצמך משהו? שאתה לא יכול אצל
ההורים כל החיים?" היא קטעה אותי אבל השלימה בדיוק את המילים
שלי. לא האמנתי מעולם ברומנטיקה או בשטויות האלה שניסו למכור
לי בהוליווד, אבל זה היה מדהים, היא באמת הצליחה לקלוע לתוך
המחשבות שלי, והלב שלי בפעם הראשונה, זז.
"כן! בדיוק זה! מה עושים? נשמע שאת מכירה את העניין" חיפשתי
אחרי תקווה בצורת בחורה שכרגע נראתה בכלל לא רגילה.
"תראה, אני יודעת בדיוק למה אתה מתכוון. מה נראה לך, שלי זה לא
קרה? לכל אחד יש איזה מצפון פולני כזה שמתעורר בו יום אחד
בחיים ונותן לו רגשות אשם על זה שהוא חי את החיים שלו. אבל,
מתוך ניסיון אני אומרת לך, אולי שווה להקשיב לו."
היא לגמה מכוס הקפה שלה, ובאמת נראתה מיוחדת בעיני. נשמתי
נשימה עמוקה, התבוננתי בבית הקפה המסחרי הזה, כיסאות ברזל קרים
שעשו במפעל, מכונות קפה שהכינו במפעל כדי שיגיעו אנשים שגם
אותם הכינו במפעל ויישתו. אף פעם לא הסכמתי להצטרף לסרט הנע
הזה של החיים. לא הסכמתי להיות עוד איזה חלק שעובר ואף אחד לא
מסתכל עליו. נזכרתי בדברים ששרון אמרה אז בהודו. דבריה הדהדו
בי חזק מתמיד והתנגשו בדברים של נורית. שני קולות, שניהם
צודקים ושניהם טועים.
התבוננתי בעיניים הירוקות שלה, בשמלה האדומה שלבשה, שמלה יחסית
פשוטה, הרגיש לי כאילו היא לא השקיעה בפגישה איתי. מעניין בתור
מה היא רואה אותי. אחרי הכל, היא לא חייבת לי כלום.
"רוצה שנהיה יחד?" יריתי. זה הרגיש לי מאוד נכון באותו רגע.
"סליחה?" היא התרוממה ונעה בתוך הכסא שלה.
"רוצה שנהיה יחד? לא יצא לי לפגוש הרבה בחורות מיוחדות כמוך.
את מביאה דברים שונים, שלא פגשתי מעולם. את מאוד מוצאת חן
בעיני, אני אשמח להיות איתך."
"תראה, אני לא כל כך מכירה אותך" ,ידעתי לפי התגובה שלה שזה
היה מיותר. לא מצאתי לנכון להלקות את עצמי כרגיל, אבל אני לא
יכול להגיד שלא הייתה בי תחושה של אכזבה.
"אבל אני אשמח שנמשיך לצאת, אולי בסוף באמת ייצא מאיתנו משהו".
היא חייכה חיוך כנה. ראו עליה. הייתי מופתע, לא ציפיתי לזה.
היא החזירה לי מנה אחת אפיים על ההערה המפתיעה שלי.

יצאנו. פעם, פעמיים ושלוש. התנשקנו, התחבקנו, עשינו את כל מה
שצריך. היא התניעה בי את המנוע הזה, המנוע שדחף להתפתח. הקשר
הזה שלנו, הוציא ממני דברים שלא חשבתי שיש בי. מין רגישות
מהולה בדאגה, תחושה שהייתה חדשה לי. לפתע התחלתי לחוש אחריות
כלפיה, אחריות שהובילה אותי לחוש אחריות כלפי עצמי. מצאתי
עבודה כפקיד בחברת ביטוח, עבודה רגילה עד מאוד, אבל עבודה
שהכניסה לי את המשכורת שהייתי צריך.
שכרתי דירה משל עצמי בתל אביב. הצעד הזה היה תמוה בעיניה,
כיוון שרצתה שנגור יחד, אבל הסברתי לה שאני צריך לקחת את
הדברים בקצב משל עצמי, לאט לאט ,ככה אני מבין. לשמחתי היא
הבינה, ולא שאלה שאלות מיותרות. הקשר שלנו נבנה מעצמו, בלי
התערבות חיצונית, יצאנו, רבנו, השלמנו, הכל כל כך רגיל ונכון,
אבל הרעש הזה שהיה לי בראש אולי נרגע, אבל מעולם לא הפסיק.
הרעש הזה שדואג להזכיר לי להמשיך להתפתח ולמצוא לעצמי משמעות
וייעוד, הרעש הזה שמלווה את כולם, כמו שנורית אמרה, מצפון
פולני שמניע אותנו קדימה בחיים.
הזמן היחיד, שבו היה לי שקט, הראש שלי התרוקן לחלוטין, היה
בזמן ששאבתי אבק בבית. שואב האבק, הרגיע אותי. הרעש שלו השתיק
את הרעש שלי, הרגשתי שאני מנקה את הבית, אוסף את כל הלכלוך
מעצמי תוך כדי, שואב את האבק שמילא את הראש שלי ומטהר את כל
שאריות הזיהום שמאיימות על השקט הנפשי שלי. הרגשתי שאני מוגן,
כאילו שאני בתוך בועה משל עצמי, בועה שאף אחד לא יכול לחדור
אליה, אפילו לא המצפון הפולני הזה שלי.
עם הזמן, התחלתי לשאוב את הבית באופן כמעט אובססיבי. הייתי קם
בבוקר, הולך לעבודה, וברגע שהייתי חוזר, הייתי מחבר את שואב
האבק ומנקה. שואב, אוסף, נותן לרעש שהוא מוציא לחלחל אל תוך
תוכי. לנקות את כולי. התחילה בי התחושה שאני ממש עושה מצווה,
מנקה את הלכלוך הפנימי שבי, וחשבתי שאולי כדאי לנקות את הלכלוך
של אנשים נוספים? הרי לא רק אני סובל מהרעש הזה, מהמטרד הבלתי
נסבל הזה שמתיימר לעזור לך לקדם את עצמך בחיים.
קניתי חוט מאריך, ארזתי את השואב אבק ויצאתי לרחוב. עברתי עם
השואב אבק בין המוני התל אביבים, התיירים, כל אותם האנשים
שסובלים בדיוק כמוני, ולא יכולים למצוא מנוח מהשאלות האלה על
עתידם ותפקידם בחיים.
התחברתי לאחד השקעים של מסעדה ברחוב אבן גבירול, והתחלתי
לשאוב, לאסוף את הלכלוך מהעיר, לעזור לאנשים האומללים הללו.
הרגשתי מעליי את הבועה, אני נמצא בתוך הבועה שלי, ולא סתם, בתל
אביב! אני נמצא בבועה בתוך בועה!
שאבתי את כל מה שאפשר לשאוב. לא הפריעו לי המבטים המוזרים שלי
האנשים מסביב שניסו להבין מה פשר הדבר, אדם שמנקה את הרחוב עם
שואב אבק, לא הפריעו לי המבטים כיוון שידעתי את חשיבות
שליחותי.
אומרים, שלכל אדם יש רגע שמשהו בו משתנה. משהו מכה בו, והוא
מסתכל על דברים אחרת. בי הכתה משאית. ירדתי לכביש, שקוע בתוך
הבועה הבלתי נראית שלי, על מנת לנקות, כשפגעה בי משאית של
מכשירי חשמל. את הדברים שקרו אחר כך אני לא כל כך זוכר, הובילו
אותי לטיפול נמרץ, על פי הרופאים, ממש היה לי נס, לא נפגעתי
בצורה חמורה, שברתי כמה צלעות ואת האגן.
ההורים הגיעו לבקר, החברים הראו שאכפת להם, ובאמת ששמחתי לראות
את כולם. אבל לא כמו ששמחתי לראות את נורית. היא הייתה באה
לבקר אותי כל יום, נשארת איתי עד שהייתי נרדם. כנראה שבאמת היא
אוהבת אותי, כמו שהיא אומרת כל הזמן.

שכבתי שם על המיטה, הקרה והלבנה הזו, מסתכל על הנוף המזויף
שמנסים למכור לי בבית חולים עם הזקנה ששוכבת לידי וצועקת
מכאבים.
כלום. היא ישבה שם מולי לבושה בשמלה הכחולה החדשה שקנינו יחד
לפני כמה חודשים כשניסינו להיות בורגנים ויצאנו לשינקין. כלום,
פשוט כלום לא עבר לי בראש.
סוף סוף.