בניתי סירה, תפרתי מפרש
הנחתי לשמש להיות לי פנס
ארזתי תרמיל וגם שק שינה
שאלתי: "נתחיל?", אך איש לא ענה...
תקעתי יתד ופרשתי שמיכה
הרשיתי לכוכב לארח לי חברה
הצתתי אש כשהכוכב נפל בדד
והרגשתי שיצר הנדודים כבר אבד.
כי בלעדיך
העולם אינו אותו עולם
משהו הולך לאיבוד
כשאני לא רואה דרך העיניים שלך.
הירוק לא ירוק
וההר נראה מישור
אני רק יוצאת
ומייד אני רוצה לחזור.
"הרכבת יוצאת! כולם לעלות!"
הכרוז צועק בחלום בלהות
עוד קילומטר קצר ברגל לדרוך
אך לי זה נראה שהפיתול כה ארוך.
בבוקר מוקדם, אין אור בקצה המנהרה
רק אטימות של לילה מתמשך
ורק בדרך אליך, בדרך חזרה
אני שוב מתחילה לחייך. |
