בכל יום היא הייתה עוברת ליד החנות שלי ואף פעם לא הסתכלה לי
בעיניים.
היא הייתה הולכת לעברי כאילו אני לא קיים, כאילו דמותי מזכירה
לה עמוד חשמל, עץ גדום, לוח מודעות מקולף.
יום אחד החלטתי להפתיע אותה.
בעודי יושב על ספסל העץ שמחוץ לחנות, יונק מסיגריית הצהריים
ומתענג על חום שמש נובמבר, הבחנתי בדמותה זקופת הגו קרבה
לכיווני.
נעמדתי על רגליי ויישרתי את החולצה והמכנסיים שייראו מתוחים
ודרוכים.
כמו אקדוחן נעמדתי מולה במרכז מסלול צעידתה.
או שאת מסתכלת לי בעיניים או שאנחנו מתנגשים מותק.
שפתיה המשורטטות שאגו אדום ועורה בהק כמתכת.
היא התקרבה אליי, מרסרסת בנינוחות אל עבר נקודה הנמצאת מעט
מעבר לכתף ימין שלי, מתעלמת מהמכשול שלפניה.
הפעלתי את כל משקל הגוף שלי על כפות רגליי, הופך את כריות
האצבעות לשקי חול שרק עדר של פילים יוכל להזיז.
לא האמנתי, היא הולכת להתנגש בי, כמה לא צפוי, איזו תעוזה,
איזה פאר, היא אלה אמיתית!
רגע לפני שהתנגשנו נסוגתי ומערבולת של ריחות דקיקים ומופלאים
השתחלו אל תוך נחיריי, דוחפים אותי הצידה ככדור אבק וכופים
עליי לפנות לה את הדרך.
רק אצבעי נזדקפה מעט בתקווה לרפרף על ההילה המקיפה אותה, אך גם
זו נכשלה וחזרה למצב עוברי.
התיישבתי על הספסל המום. אילו כוחות יש באישה הזו!
בכל יום היא יכלה להדוף אותי כך ובכל יום מחדש היא בחרה שלא
לעשות זאת.
איזו אצילות!
מאותו יום והלאה אני לא יוצא להפסקת סיגריה עד שאני רואה אותה
חולפת על פני החנות וחש מחדש את החוט המתוח בין כתפיי נקרע,
ושכמותיי מחליקות אחת אחרי השנייה במורד גבי.