אל תערמי אבנים בליבי , איזה קרב
בין צללי אהבה ואבק שתיקתך
גם כך את דבוקה כה חזק בגופי
כשאת שבה כמו רוח שאינה פוסקת
מסתובבת בין חדריי כמו שד בחזי.

ואני כמו יתום ערגת שורש מבטייך
מחשב  המרחק הנכון בין צלילות וצללים
עומד לבדי על מפתן של לילות נדודים
לקראת ודאות השראה שלא ידעתי קודם.

ואני נשען על הגדר החייה של גופך
גלי עדנה משיגעי ריגשה מובסת
מצטלל בתוכך ומאושש חלומי
שוקל את נבחי הלילה בידי הרועדת.

אל תערימי אבנים בליבי , איזה קרב,
ברקים שדודי רעם, שתיקת השעווה,
פקעי ורדים שנפגעו בקור,
האני המיוסר של פחדיי.

לכי לך, אהבה כזאת אינה שיר,
זו סתם נקודה אפורה על כתם אור
המשתלחת אחריי ומקעקעת תשוקתי
דוחקת חלומי אל לילה מבעיר  ואפל.

אל תפצעי אותי,  גם כך את מופיעה כמו גל,
ננעצת בבשרי אחרי משגל היזויים
ונעלמת לך אל ארץ אחרת בלי גבול ובלי חיץ
לכי לך בשלך,  עזבי אותי לנפשי.

אל תפצעי אותי,  גם כך בקרעים אחרייך אני,
תני לי לנוח רגוע בחושך שבחוץ
לצעוק כנגד הרוח כאל שבועה
כי אמשיך לנער את האבק ולחפש אחרייך.