ירושלים אינה בוכה אינה צוחקת גם אינה שואלת. היא שכולה מצפון
ורגש דורשת. כן הפעם היא דורשת. היא רוצה את גלעד שלה, ובכל
מחיר! היא לא רוצה לחשוב יותר, להעריך לדמיין לצפות. היא דורשת
ירושלים. ירושלים דורשת!
ואם ירושלים דורשת איך אפשר לסרב לה?

ירושלים היא אם העל של חיילי האומה  המלווה אותם כמלכה את
נסיכיה בכל נתיבות דרכיהם העלומות. היא שולחת אותם כנופר עלי
מים אך מצפה לשובם וזרועותיה  ארוכות מצפות  ואוהבות. ירושלים
ערבה לבניה היא דורשת שיבתם  מכל אתר ובכל דרך.

והנה שכמעט כלו כל הקיצים היא עולה. במלוא הדרה עולה,
אחרונה על במת המבקשים. והיא הדורה בשובל צחור של נשמות
הגיבורים ובנזר  הבנים הנאמנים , האוהבים.
היא עולה מבין כורי הבושה האיומה, מתוך כור ההבטחות העלומות,
מתוך ייסורי ההורים אומני הנפש היפה ואומני  הסבל הכבוש.
היא עולה מתוך געגועי העם וסבלותיו, מתוך הימים הארוכים חסרי
מנוח  פוצעי הנפש לפרקים.

הנה היא באה הולכת זקופה ואחריה כל החברים, החברות, החיילים,
אנשים מן הישוב, שורה ארוכה ארוכה מעין גלימה טהורה זכה של עמך
ישראל. והנה עוצרת והכל עוצר אחריה  גם השקט עצור בולע דממה.
היא מישירה עיניה אל מנהיגי האומה עד ישפילו עיניהם ארצה מבושה
ואימה.
ואז היא דורשת . אחת מבקשת: "את בני גלעד אני דורשת"
כך אומרת ועיניה צועקות בדמעות של דרישה.
ואם ירושלים דורשת אי אפשר לסרב לה.