נשמתה של ירושלים חצובה מהילת השכינה, והיא נושמת את רזי
וסודות הקודש. לבה פועם מהדי פעימות לבבות הילדים הרכים, אלו
הטף, שעוד מעט קט ינפנפו הידד בדגל כחול לבן.
נכון שהעיר זקנה בימים אך צעירה ברוח, שהרי הרוח מתחדשת בה
מידי יום. יום בו נעור החורש בהר הרצל מול קברי קדושי האומה,
בטללי שחר מנצנצים יורשי צללי הליל הרכים. אלו הצללים המעלפים
לעין, השותקים ברוח . הצללים ששקעו יחדיו עם השמש שהיתה, טבעו
בצעיף החשכה.
אז ירושלים עולה מן השכונות נעורה מבין כדי החלב שהיו מבין
אבני הסטנגה ומבין ריחות עדנים, מחצרות הבתים. היא עולה, בכוח
אין סופי וממריאה, אל היושב במרומים. עומדת צנועה בענוות עניים
ומבקשת. מבקשת רחמים. ובידיה היא חופנת את אלפי פעימות הבקשות
והדמעות שנגרו לרבבות ואלפים, את תקוות הדורות היא מבקשת קצת
שלווה, שקט, שלום לעולמים.
ועם זאת דורשת יום יום את השבת הבנים.
בפורים, השנה, מתחפשת ירושלים למלכה ומלך באוהל המועד עצמו
באפלה. וכל העם נוהר אליה לדבר נחמה תקווה ואחדות. אשליה ליום,
אולי ליומיים, אוהל בחשכה,
ובכל זאת עידוד, חיזוק ידיים, אולי תקוות קטנות, אולי בכל זאת
ואף על פי כן ייפתחו שערי שמים.
מי ייתן, מבקשת ירושלים, ואולי גשר ישא שליט להחזרת גלעד
אלינו.
מי ייתן. |