אחחח ניו זילנד, כמה סיפורים וזיכרונות.
אני זוכרת את הנמר ספרינגס והמעיינות החמים, ואת סיגי שהעלתה
עשן אחרי שעירית לא הבריגה טוב את המכסה של הרדיאטור והוא
נפל.
אני זוכרת את הדרך היפה בדרום האי הדרומי, הקטלינז ואת החולות
בהם סיגי התחפרה וסירבה לזוז. (כזאת הייתה סיגי - מרוקאית פרחה
עם טמפרמנט, אבל אהבתי אותה למרות הכול).
אני זוכרת את חצי האי אוטאגו ואת כלבי הים והחופים המדהימים
ואת העובדה שהברקסים של סיגי נדפקו והיא טסה במורד האי.
אין מה לעשות מכל הטיולים והחווית בחו"ל תמיד תזכור את
הסיפורים על האוטו.
את סיגי קנינו אחרי שבוע של חיפושים. הייתי כבר מיואשת כשפתאום
ראיתי אותה. היא עמדה שם באמצע המגרש ופתאום לא ראיתי כלום חוץ
מסגול מזעזע ושלט במקום בולט 1700$. הסתכלתי עליה וישר ידעתי,
זאת אהבה ממבט ראשון.
אהבתי את סיגי למרות שהיא לא תמיד החזירה לי אהבה. מעולם לא
כעסתי עליה שהיא נכבתה לי בדיוק באמצע הפניה (אני לא, נהגים
אחרים אולי כן). אף פעם לא הבעתי חוסר שביעות רצון מהעובדה
שלהתניע אותה בבוקר חייב אותנו לקום רבע שעה מוקדם יותר. לא
גערתי בה כשפתאום המצבר הלך ושוב היינו צריכים לחפש את הקיווי
הטוב שיאלתר לנו כבלים ויעזור לנו להתניע. לא קיטרתי בבקרים
כשהייתי מתעוררת עם גב תפוס וצוואר כואב.
תמיד תמיד עודדתי אותה ברגעים קשים.
"סיגי תראי איך פינקתי אותך, מיכל מלא... דלק איכותי לא סתם,
אז בואי תראי לי את הוקרת התודה שלך, תעברי כבר את העלייה
הזאת.
סיגי אני יודעת שזה קשה, את בטח מרגישה שמנה, לא סוחבת. אבל
תאמיני לי סיגי, את מכונית לעניין, שמה את כולם בתא כפפות אז
את יודעת שזה צ'יק צק אם רק תרצי.  
כן סיגי את יכולה את מסוגלת, רק עוד 30 ק"מ של עליות ואז אני
נותנת לך לנוח, כמה זמן? כמה שתרצי רק סעי כבר קיבינימט...."
לקראת סוף הטיול הגיע הרגע הגורלי, צריך למכור את סיגי. כמו כל
בנאדם אופטימי וחמדן ביקשתי על סיגי מחיר גבוה באלף דולר
מהמחיר המקורי. אז מה אם הצמיגים שחוקים? למי אכפת אם המצבר
בימיו האחרונים, לא שמתם לב לצבע היפהפה? לוילונות שתפרתי
בעצמי? אלפיים ושבע מאות דולר זה עלבון לסיגי אבל אני מוכנה
להתפשר.
עבר יום, יומיים, שלושה וסיגי במקומה עומדת. אין עניין, אין
אינטרסים. מה, אף אחד לא מעוניין בטויוטה טראגו שנת 85' בצבע
סגול מזעזע? מה קרה לאנשים היום.
יום אחד זה קרה. קמתי בבוקר במצב רוח אופטימי וידעתי שהיום זה
היום. נסענו לאורך הכביש המהיר ופתאום התחלנו לשמוע רעשים
מוזרים מכיוון בטנה של סיגי.
יוני שנהג הסתכל על התרמוסטט ושאל
"תגידי תמיד המחט הייתה כל כך גבוהה שלא רואים אותה או שהיום
זה משהו מיוחד?"
כשהתחלנו להריח ריח של ל"ג בעומר (או של הנעליים שלנו אחרי
טרק) הגענו למסקנה שהגיע הזמן לעצור בצד ולהזמין גרר.
הגרר הגיע,המכונאי הסתכל על המנוע במבט מהיר העלה את סיגי לגרר
הסיע אותנו למוסך בעיר הקרובה ונסע עם המפתחות.
אחרי חצי שעה הוא חזר עם המפתחות וסוף סוף אפשר היה לעשות
לסיגי בדיקה ראויה.
המוסכניק התניע את הרכב וקרא לי. הוא הסביר לי מה אנחנו רואים
ואני תוך כדי שהקשבתי לו בחצי אוזן תרגמתי לעצמי בקיצור את
המשמעות. סיגי ששרדה את העליות בארתורס פאס, ששייטה לה על
כבישי ניו זילנד לצלילי הרוחות והגשמים. סיגי ששימשה לי בית
ראשון ושני במשך שלושה חודשים שהתחממה והתקררה ופלטה שמן ודלק
נשמה את נשימתה האחרונה באותה נסיעה עלובה במסגרת ניסיון למכור
אותה. הלכו $1700 והלך הרכב הראשון שלי.
אני יודעת שאני מלודרמטית אבל אחרי שהמכונאי הסביר לי שאין מה
לעשות יותר זחלתי לי למושב הקדמי של סיגי והתחלתי או יותר נכון
המשכתי לבכות בהיסטריה. הרציונליזם יגידו שהכסף השביז
אותי,שלאבד 1700$ זה נאחס אבל חלק קטן ממני האמין שעם הזמן
נקשרתי לסיגי ולטמפרמנטים שלה ופשוט כאב לי לראות אותה מסיימת
ככה.
ואם כל זה לא מספיק הייתי צריכה לדאוג לסידורי ההלוויה. מסתבר
שאפילו בשביל חלקי חילוף סיגי לא הייתה מספיק טובה. בת עשרים
ושלוש שנים ואף אחד כבר לא היה מוכן להסתכל עליה. וכמובן איך
לא לשכוח להוציא תעודת פטירה ולהודיע למשרד הרישוי שסיגי הלכה
לה למקום טוב יותר.
המוסכניק היה מאוד נחמד והשאיל לנו את אחד הרכבים מהמוסך כדי
להסיע את הדברים לאיפה שיישנו ולהחזיר בוקר אחרי שהגרר יבוא.
בוקר אחרי התייבשתי שוב במוסך כמה שעות טובות עד שלבסוף הגיע
גורר חדש העלה את סיגי על הגרר נתן לי צק של 100 דולר ונסע.
אחרי חודשיים ועשרה ימים בהם שרתה אותנו סיגי בנאמנות היא מתה
מוות עלוב במוסך מסריח בבעלותו של מוסכניק נחמד במיוחד בפרבר
קטן באוקלנד
יהי זכרה ברוך.