[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דותן טוקס
/
חרסינה

לא הרבה יודעים את זה, אבל כשמייצרים צלחות, הן יוצאות ממכונה
גדולה, בערימות של עשר, וכשהן יוצאות הן חמימות ונעימות, אבל
מה שמעניין זה שהן תמיד יוצאות אחת בתוך השנייה. ממש כמו צלחות
חד פעמיות, שלפעמים קשה לראות אם מחזיקים צלחת אחת או שתיים,
נגיד בפיקניקים משפחתיים כשאבא מחלק צלחות, ותמיד הבת הבכורה
או האמצעית, או האמא מקבלת שתי צלחות במקום אחת והיא מפרידה
ביניהן ונותנת אחת לאחותה הקטנה, או לבת שלה. אם האבא ממש
מפוזר הוא יכול אפילו לתת שלוש צלחות במקום אחת, ואפילו לא
לשים לב, ואז הוא יתפלא איך הוא חילק כמעט לכולם בלי לקלוט את
זה בכלל. אצלנו במשפחה לא יצאנו לפיקניקים אף פעם, אבל נראה לי
שאם היינו יוצאים ואבא היה מחלק צלחות חד פעמיות, הוא בטח היה
נותן לי שתיים בטעות, ואם הייתה לי אחות הייתי מעבירה לה אחת,
אבל לא הייתי אומרת לאבא. פתאום הוא היה מגלה שלכולם יש צלחות,
והוא היה עומד שם עם צלחת אחת ביד שאין לו למי לתת. הוא היה
מבולבל לרגע, ואולי הוא היה מבין, ואולי לא. יש סיכוי טוב שהוא
היה פשוט חושב שהוא טעה בספירה ומתעצבן, ובטח מוציא את התסכול
בבית, אבל שם לא. לא בפיקניק. אבל בכל מקרה, אף פעם לא הייתי
בפיקניק משפחתי, כמו שאמרתי.
איפה הייתי?
הצלחות יוצאות מהמכונה בערימות של עשר. הם זזות על מין הליכון
ארוך נורא שלכל האורך שלו יושבים אנשים, כולל אותי. סך הכל
בערך חמש עשרה או יותר. התפקיד שלנו זה לקחת את הערימות
שיוצאות מהמכונה, ולהפריד בין הצלחות, ואז להחזיר אותן למסוע
כשהן מופרדות. אתם בטח חושבים, איזה בזבוז זמן! הרי הראשונה
בתור יכולה להפריד עשירייה, ואז השנייה תפריד אותה שוב, וכו',
אבל זה לא ככה, כי תאמינו או לא, ערימה של עשר צלחות מופרדות
גבוהה כמעט פי אחד וחצי מערימה של לא מופרדות! אז כמובן שאחרי
תרגול והיכרות עם העבודה, קל לנו מאוד להבחין.
אני די ותיקה פה, אז כמובן שאפשר להגיד שאני בכירה יותר מרוב
העובדים שכאן. אני יושבת בכיסא השלישי מהמכונה, מה שאומר שכמעט
כל העשיריות שמגיעות אליי הן לא מופרדות. כל הזמן יש לי עבודה.
אני לוקחת עשירייה, מפרידה אותן, סופרת, סופרת שוב ומחזירה,
ואז אני כמעט לא צריכה לחכות שתגיע עוד עשירייה, זה קורה ישר.
שני האנשים היחידים שיושבים יותר קרוב ממני למכונה הם גילי,
שהיא בערך בת בין עשרים לארבעים, עם שיער אדום קצר, ועוד איזה
אחד שלא הצלחתי לקרוא מה כתוב על התג שלו. אף פעם גם לא שמעתי
אותו מדבר, כשאני חושבת על זה. משמאלי יש ילד די צעיר שהשם שלו
לא נראה לי כתוב בעברית. גם אותו לא שמעתי מדבר. את גילי דווקא
כן, כי פעם אחת יצאנו באותו זמן (בדרך כלל כל אחת מפסיק לעבוד
כשהוא מתעייף) והיא שאלה מישהו בחוץ מה השעה. די נדיר, האמת,
שאני מסיימת ביחד עם גילי, כי היא מתעייפת די מהר. אני בדרך
כלל מתעייפת אחרי הרבה זמן.
ועוד משהו מוזר שקרה פה, ההליכון עובר דרך הקיר והצלחות בדיוק
עוברות, ככה שאי אפשר ממש לראות מה יש אחרי הקיר הזה, בטח שלא
מהמקום שלי שהוא הכי קרוב למכונה כמעט. מה שקרה פעם אחת זה
שלקחתי ערימת צלחות והתחלתי לספור אותן ולהפריד, ובאותו זמן
שמתי עין על ערימה אחרת שעברה, שלא הייתה מופרדת. בקיצור,
הערימה עברה ועברה ועברה, ואף אחד לא לקח אותה, ואז היא עברה
בקיר לא מופרדת! והיה אפשר ממש לראות שיש רווח בינה ובין התקרה
של החור הזה שבקיר. כמובן שמיד הלכתי להגיד למפקח שלנו, שהוא
הבוס שלי, שמסתובב כל הזמן במסדרונות מחוץ לחדר שאנחנו עובדים
בו ובדרך כלל מדבר בטלפון. אמרתי לו מה קרה, והוא פשוט מין
הסתכל עליי כזה, די הרבה זמן וכבר חשבתי שאולי עצבנתי אותו
והוא רוצה להרביץ לי או משהו, אבל אז הוא אמר, "זה בסדר, לא
נורא". פשוט ככה! הוא מעסיק איזה עשרים וחמישה אנשים שיפרידו
צלחות ובכלל לא אכפת לו שהן לא מופרדות! באותו יום נראה לי
שיצאתי כמעט עשר דקות מוקדם יותר מרוב תסכול. פשוט אמרתי לו
שהתעייפתי ושאני הולכת. נראה לי שהוא הבין בדיוק למה.
(יום אחרי זה אבל באתי עשר דקות מוקדם יותר)
מה שאתם חושבים עכשיו בטח, זה שאתם אולי מקנאים בי קצת, כי אני
עושה עבודה שהיא מצד אחד מאוד חשובה (דמיינו לכם שבארוחת יום
שישי, שאולי יש לכם עם המשפחה, אבא מחלק צלחות ופתאום מישהו
מקבל שתיים. בפיקניק זה בסדר אבל בארוחה משפחתית? לא נראה לי.)
ומצד שני אף אחד כמעט לא מכיר אותה. אני לא יודעת מה העבודות
שלכם, אולי אתם רק עורכי דין או רופאים, ואולי מישהו מכם עושה
משהו נורא מעניין שאף אחד לא יודע עליו, באמת שאין לי מושג, כי
אני לא בדיוק פוגשת אתכם פנים מול פנים, אתם יודעים? אבל אם
זאת האפשרות הראשונה ויש לכם עבודה שכולם מכירים וכולם יודעים
מה אתם עושים, אז יכול להיות שאתם קצת מקנאים, כי איזה סיפורים
תספרו לחברים שלכם? היום עשיתי ניתוח? כן, יופי, הם כבר יודעים
שאתה רופא. לעומת זאת אני, אני יכולה לספר להם הכל על המכונה
שמוציאה את הצלחות, שנראית כמו דוד מים גדול ואפור שיוצא ממנו
הליכון, ועל ההליכון הזה, ועל גילי והילד עם השם בשפה זרה,
ואלו דברים שהם בכלל לא ידעו על קיומם! אתם ידעתם שמישהו יושב
ומפריד צלחות כל יום? לא. וכמה שאלות בטח זה מעלה שבכלל אני לא
יכולה לדמיין (ובגלל זה אני גם לא יכולה לענות, כי אי אפשר
לענות בלי לדעת מה השאלה שמעניינת אתכם). במובן הזה זה קצת
חסרון שאנחנו לא מדברים פנים אל פנים. הסיפור הזה הוא באמת
סיפור שצריך לספר בארבע עיניים, כמו שאומרים, ואז גם מפיצים את
זה פחות, כי אם תספרו על זה למישהו, אתם יכולתם להגיד שאני
סיפרתי, ושישאלו אותי ואז יצא לי לספר את זה שוב, אבל אם אני
מספרת לכם ככה, אז זה הרי לא יקרה, כי לא פגשתם אותי אף פעם.
אני מניחה שזה די יבאס אותי אם אני אפגוש מישהו או מישהי ואספר
להם על העבודה, ואז פתאום הם יגידו, "כן, שמעתי על זה." וכל
הסיפור שלי פשוט יילך לפח, כי את מי זה מעניין אם הם כבר
מכירים את זה? ככה אני לא יותר טובה מעורכי דין ורופאים. אבל
האמת היא, שאני לא חושבת שזה יקרה. מאז שאני עובדת שם אף אחד
לא שאל אותי על העבודה, ואני מניחה שזה רק הוגן כי גם אני לא
שאלתי אף אחד על העבודה שלו, ואולי לכולם יש עבודות כמו שלי
שהם רק מחכים שמישהו ישאל אותם עליהם, אבל אני לא יודעת את מי
לשאול, אז אני לא שואלת. כל מי שהייתי חושבת לשאול זה אנשים
שאני יודעת מה הם עושים, כמו השומר בבנק, או הקופאית בסופר,
אנשים כאלה. קצת טיפשי לשאול אותם על העבודה אם אני יודעת עליה
כמעט הכל, לא?
בכל מקרה, אני הולכת להפסיק פה. יש עוד דברים שלא סיפרתי, אבל
אלו דברים אישיים, ואני מוכנה לספר אותם רק פנים מול פנים, וגם
אני לא רוצה לספר הכל למקרה שמישהו ישמע על זה ואז יפגוש אותי
אחרי זה, אז אני רוצה לשמור משהו למקרה הזה. אני רק אתן רמז,
כדי שתדעו מה לשאול אותי אם תפגשו אותי פתאום. אם זה יקרה,
תשאלו אותי על הסיוטים שיש למי שעובד בהפרדת צלחות. אתם אולי
לא יודעים, אבל צלחות נשברות אפילו יותר בקלות מתי שהן רק
יוצאות מהמכונה, ואם בטעות אחת נופלת על הרצפה בטוח בטוח בטוח
שהיא תשבר, גם אם היא נפלה מגובה נמוך וניסיתם לבלום את הנפילה
שלה, שזה ממש מבאס, כי אז צריך ללכת לבוס ולהגיד לו, ולקוות
שגם הפעם הוא לא יתעצבן ולא כלום, ושמישהו יבוא עם מטאטא והכל
יהיה בסדר שוב, הכול חוץ מהערימה שיש בה פתאום רק תשע צלחות.
דמיינו לכם שמישהו מקבל ערימה של צלחות שהוא שילם עליהם כסף,
והוא מזמין עשרה אנשים כי הוא יודע שיש עשר צלחות, ואז פתאום
הוא מוצא רק תשע, אתם חושבים שיעניין אותו שמישהי עשתה טעות
בזמן שהיא הפרידה אותן? אתם חושבים שיעניין אותו שזה כמעט לא
קורה לה, ושהיא מאוד מצטערת? אם כן, אתם טועים. אם זה יקרה
האיש הזה יגיד, "בשביל מה בכלל להפריד צלחות, אני יכול לעשות
את זה בעצמי" והוא ירצה שיפטרו אותי, אבל המשפחה שלו לא תרצה,
כי הם יודעים מה יכול לקרות אם הצלחות לא יהיו מופרדות. אז
בעצם, אני עובדת בשביל המשפחה שלו ולא בשבילו, אבל עדיף שהוא
לא ידע את זה.
זה כל מה שאני יכולה לספר לכם כרגע. אם אתם רוצים לדעת עוד,
פשוט תמצאו אותי, אלא אם כן אני בעבודה. אל תפריעו לי בעבודה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"כל ילד שווה
ילדה"



הלשכה המרכזית
לסטטיסטיקה


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/3/10 18:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דותן טוקס

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה