והעיניים שלו כל כך עייפות מלהביט בעולם האפור.
הוא חשב שיוכל להצליח בכל, חשב שינצח את הקור.
הוא למד וניסה, אימץ כל כוחו,
אך ידיו רועדות, נשמטות לגופו,
והוא מתרחק מהאור.

עיניו נשטפות, הוא לאט מתעוור,
מתרחק לו בצעד איטי, מהרהר.
הוא הולך ונעלם, ופעם היה החזק ביותר.
אך עכשיו כשהובס אין עוד מה לדבר.
הדמעות לא עוצרות, הוא כבר לא מאחר.

בליל חורף קר הוא עוצם את עיניו,
נזכר בריחות, בליטוף מאוהב,
נזכר באמו הקטנה, אהובה,
נזכר שגם לו פעם הייתה נשמה...

אך עכשיו הוא הפך ללוחם בשורה,
צועדים הם ביחד בתוך החורשה.
ורק קול נקישות נעליהם נשמע,
ומרחוק נשמעת צעקה של אישה...