והאוויר כאילו מבקש לנשום אותו. את עומדת כאן, במקום הפתוח,
באמצע המדבר, והוא מדבר אלייך. קורא את תאי גופך... מכיר כל
תנועת שריר אצלך. ואת אוהבת אותו כמו שלא אהבת מעולם.
הכול התחיל בסערה מתגברת שכראוי לסערה הגיעה לפיצוץ מהר מאוד.
גופה רטט מעצבים, ודמעות החלו זולגות מעיניה האפורות ללא
מעצורים. התסכול שבר שיא חדש. הלחץ גבר, ועקבותיו הורגשו על
רקותיה, וכאשר קרה הפיצוץ היא חזרה למקורות שלה, והייתה דממה.
"מזמן לא כתבתי לך יקירתי, מזמן לא התראינו. אבל עכשיו זה רק
אני ואת. האימא, המקור ממנו באתי. וכאן כשידיי מלטפות את
אבנייך, אני מרגישה את השלווה." היא לחשה בשקט אל האוויר,
סורקת בעיניה את האדמה שצמאה לאהבה, את ההרים שמקיפות אותה
סביב, את השמיים שפורסים את ידיהם מעליה.
השלווה שהיא הרגישה, השקט הזה שעליו הוא דיבר... פתאום השקט
הזה נחת על כתפיה, חיבק ועטף אותה בעדינות, ונשא את מחשבותיה
הרחק מין הסערה שהתקיימה שם רגע קודם לכן.
ולידה שכב אריה, עם מבט מהורהר כמו שרק אריות יכולים. ללא
שאגות ועצבים, הוא פשוט בהה במרחב, כנראה השלווה הגיעה גם
אליו. היא התיישבה במקום בו עמדה, שילבה את רגליה והניחה את
ידה על הרעמה שלו. הם ישבו כך מספר דקות. הנשימות שלהם היו
מתואמות, ומבטם מופנה אל ההרים. אל השקיעה, אל המקום שמשרה
עליהם את השקט המדהים הזה. ידה השנייה עברה ברפרוף על הקרקע,
כשואבת ממנה את הכוח להמשיך להלחם, להמשיך לצעוד קדימה. הרוח
עברה על פנייה, משתעשעת ברעמתו של האריה. "לרוח כאן יש ריח
מיוחד", היא חשבה לעצמה. הריח שכל כך התגעגעה אליו כשהייתה
רחוקה. היא לא הייתה כאן יותר מדי זמן, וכל כך שמחה לחזור. אבל
הסערות הכו בה אחת אחרי השנייה ולא היה לה זמן לפתוח את עיניה.
ורק בדקות הספורות של השקיעה היא לא הרשתה לאיש להפריע, אלו
היו הדקות הקדושות של היום. כשהתכלת המדהים שמכוסה בנוצות
לבנות היה מתעמעם מעט, ולאורך קו האופק היו מפצירים צבעי הקשת.
הוורוד שהתערבב עם האפרסק, והפך לאיטו לסגול יותר, עד
שהחשיך...
ואז הרוח התחזקה, והקור התפזר לאט עד שנראה כאילו מישהו קירר
את המקום יותר מדי. צמרמורת קלה עברה בגופה ולבסוף היא קמה
ממקומה, מבטה עבר בעצבות של פרידה על האריה שמבטו לא זז
מהנקודה שבהה בה כל הזמן הזה.
פסיעותיה נשמעו שקטות יותר ויותר ככל שהתרחקה, והיה נדמה
שדמותה כבר כמעט נעלמה מהאופק, שגופה הופך לחול ומתפזר לו
ברוח, באותו מקום שכל כך אהבה...