אני לא שומרת טינה. אני לא שונאת אותם, אני רק רוצה שימותו.
בעצם אני לא רוצה אפילו שימותו, מוות זו הקלה, שחרור. אני רוצה
שיהיו מפוחדים מהמוות כשיביטו בפני ועדיין ידעו שהוא יבוא.
ואפילו לא זה. אני רוצה שיסבלו כל כך, עד שיתחננו שאני אתן להם
למות.
אבל הם עדיין לא ימותו, כי מה ההנאה בזה, אם אני נותנת להם
למות כי הם מבקשים. אני אחכה עד שכבר לא יהיה להם כוח להתחנן
למוות ואני עדיין לא אתן להם למות.
הם יזחלו על האדמה, למאכל יהיו רק איבריהם הקטועים, הנרקבים
כבר. חלקם יסרב לאכול, אז צריך יהיה להאכיל אותם. כי הם עדיין
צריכים לחיות.
הם יסבלו כל כך, עד שסבל יהיה להם דרך חיים. עד שלא ידעו חיים
אחרים. עד שהדמעות יתייבשו, כמו ששלי יבשו כבר! עד שלא ידעו
איך לחייך, כמו שאני שכחתי! עד שלא יאהבו אף אחד, כמו שאני לא
אוהבת! שיסבלו! כי עשו זאת במודע! והם יענשו על כך! כי אני לא
שכחתי!
אני לא שומרת טינה. אני הרי לא שונאת אותם.