אתה כותב את מילותיך
אתה בוהה בלובן דקה עמומה
אתה כותב בנוצת הדיו עתיקת היומין שלך
אתה בוהה בכסת הנקייה מכל המאווים.

משהו בבגידה הגדולה
משהו שם כזב
איפה שהיה הכאב
נמצא כעת רק אוויר

את קוראת את שכתבתי
את מהרהרת בלובן הדק, הצחור
את שוהה עוד דקה מול טיפות הדיו
בצידי הנייר המצהיב מול כוכב.

משהו בזילות היום הקר
משהו שם כזב
איפה שהיה רק שחור ושרפה
כעת רק אוויר, רק חמצן.

הנייר המצהיב לא אומר לך דבר
ואני, עוד רציתי, עוד קיוויתי
אך אדום במעלה האדומים הזה, הלילה,
אך אדום ואהיה לך כענן.