בהול עגול וגדול המוליך לאולם הקונצרטים
הצטופפו מאות כל מי ומי בענף הנגינה,
כדי לשמוע, כמו שאומרים,
את היצירה של איש עם חצוצרת זהב,
יצירתו האחרונה.
וכרגיל בתוך ההמון
בלטו אנשי ממון.
זאת הייתה תצוגת האופנה
נשים בשמלות חדישות - להראות
למכירות
שרק הן יכולות מודל ליופי להיות,
גברים בפרקים וצילינדרים מבריקים,
אלה היו בעלי הכספים
שבכל הופעה, בה יופיע הצאר
מקומם לא יחסר,
אך היו גם אנשי נגינה ושיר,
שכל אחד ממודעות הכיר,
ודפיקות על כתפיים ביד רחבה:
"הי יא חבוב, מה שלומך?"
אך הרחק בפינה עמדו אחרים
בתלבושת רשמית של מוביל קטרים
שניים צנועים, שבגלל עבודתם
רעש והתאסף כל העולם.
וכל זה בעקבות שמועה,
שמאן דהו הפיץ,שאיש את שמו לא ידע,
איש שבדרך כלל היה ממנגינה רחוק
ולפתע דבריו היו לחוק,
בסך הכל שימש עוזר לנהג הקטר
ודאג שפחם באש לא נעדר,
אך הוא ראשון, שלפתע שמע
צלילים מוכרים בהתקרבם לתחנה
למקום שקטר לרגעים עצר
לשיחה בין איש חצוצרה מוזר
ושני מובילי קטר,
אז שניהם שמעו שקטר הרעים
בצלילים מוזרים, כמו נחיל דבורים
וכמו פרפרים עפים לאור,
שאיש לא מסוגל אותם לעצור
וכאש התפזרו לקרונות אסירים,
שפאניקה אחזה אותם לשמע שירים,
שירים בלי קצף, נודדים עם הרוח,
ולפעמים חוזרים בלי רגע לנוח.
והוא שלא הבדיל בין 'דו' ו'רה'
התחיל לפתע את הקשר רואה
בין שני צלילים ובין שורה ושורה
ובין ניואנסים של החצוצרה
קנה בחנות מקלט והתחיל לאסוף
התחלת הצליל ,אמצע וסוף
ועוד ראה כשהקטר התרחק מהמקום
צלילים רמים נדמו פתאום
ואז הוא הבין שהם היו קפואים
וממקום שהיו קשורים שחרר אותם החום.
הוא הבין שלפניו יצירה,
שהשמיע אותה איש עם החצוצרה
ואחרי האזנה חיבר צלילים
ואפילו תרגם אתם למלים,
כשהאיש עם חצוצרת זהב
זעק לאשתו המתה ,
שלה הקדיש את השורות
לאחר שלא רצתה בבדידות לחיות
בראשית ובסוף היצירה זעק לשווא
שם שלא ידע עליו להשפיע:
מ... ריה! מריייה!!
כשעל התגלית המופלאה נודע לצאר
קבע בהתלהבות פרס נהדר
לאיש שיצליח לחבר את כל הצלילים
וישמיע אותם אחרי שחיבר אותם- בכתב
וכשנודע למלחינים על הפרס,
שהקציב הצאר התמלאה הרכבת
שנועדה לאסירים באנשים שבשיר
נסעו לשלגים ולכפור הסיבירי
הצאר הקים בשבילם בניינים,
שלא יצטרכו הלוך ושם לנדוד
למען עצי הסקה שלא יהיה לחוקרים קר
יערות שלמים נכרתו וגירשו חיות בר
שבין עצים אלה מצאו מסתור
מהאור המסנוור ומהכפור
האומנים, כמו אספני בולים
עסקו ביניהם בחילוף צלילים
או קלפן נלהב כשלסדרה לשווא
חסר היה לו הקלף,
אז היה מוכן לאיש לשלם,
כל סכום בעד צליל הסופי ורועם.
ובא היום ורבן אומנים
בין חבריו את היצירה הנעים
וכשהסכימו בהשוואה לצלילים
הודיע לצאר, שהם מוכנים
ועוד ביקש שכבוד הצאר יקבע
מתי שיוכל להתפנות מתפקידו החשוב
ויכבד בנוכחותו את האומן האהוב
ובעקבות קביעתו אפשר להודיע
לקהל הרחב על השמעת "צלילי מריה".
הצאר עם פמליה סגורה
בא לתא הזהב לשמוע את היצירה
ולכבודו באו מפקדי צבא
שרחוקים היו משמיעת נגינה
מלבד נגינת תותחים ופצצות
רחוקים היו ממוזיקה ומיצירות
רק לכבוד הצאר
הגיעו עם נשותיהם לערב נהדר
ואיש מחשובים לא הביט לפינה
בו עמד האספן במדי עוזר קטר
שבא לשמוע שני קטעים שגילה
שירי עם לשמח את לב הגבירה
שמתוך הבדידות על העץ תלתה את עצמה.
הפעמון השמיע שנית בים-בם,
סימן של שיח באולם תם
והקהל מחונך לפתע דמם
המסך זהוב-ארגמן לאיטו הורם
הבמה כולה נראתה
ועל הבמה כמו פסלים
ישבו מבצעי יצירה,
שהשתלטו על הצלילים נודדים
ובמרכז נגנים מחולקים לפי הקול
ישב ללא תנועה המנצח על הכל
איש הכל יכול,
שצריך היה בפסלים להזרים דם- האמנם?
ולפתע נשמע מאי שם
קול מצווה, קול רם:
"לקום! לעמוד דום!! ההמנון!!!"
ומיד כאש אחד כל הקהל נעמד
ובהתלהבות שר:
"אלי שמור על הצאר!"
ואז לפתע עלה קול חצוצרה
ומיד נשמע קול עמוק של הבאס
שליווה את השרים בקולו הגס
וכשהקהל הגיע ל: "נקריב על המזבח..."
שוב גבר הקול המצווה:
"את כל האויבים ננצח!"
ואז נפתח בתא המסך עוצר כדורים
ונראה לא מוגן זקוף כבוד הצאר,
אשר את ימינו הרים:
"תודה בני עמי, רב הודות חיילים
עם חיילים כאלה בטח ננצח כל האויבים!"
וכאשר תמו מחיאות כפיים סוערות
נשמע שוב מאי שם
קול מצווה, קול רם:
"ועכשיו הסתכלו למעלה מעל ראשי מנגנים
ותקראו את הכתובת,
שתסביר את כל הצלילים,
פירושים שחיברו מלחינים מעולים"
ואמנם על שני סולמות משני צדדי הבמה
נראו שני אנשים שמשכו כתובת ארוכה,
לפתע נדלקו עשרות מנורות
שהבליטו בכתובת כל אות ואות,
וזאת שהכתובת הסבירה
תפיפת תופים האדירה: תוף תוף תוף!
תופים מודיעים על הסוף.
מרכבת קבורה מתקדמת,
ובה מאריה שוכבת, לא נושמת.
איך זה קרה,
שאישה כה צעירה
וכבר פתיל חייה קצרה?
תוף תוף תוף!
סוסים שראשיהם עטורים בנוצות שחורות
מניעים ראשים בעצב
לכל התופים בקצב,
התוף, תוף, תוף
המבשר לכולם,
מאריה, מאריה איננה בעולם.
זאת היא התחלת היצירה
המספרת לכל העולם
מה קרה.
את פידור פטרוביץ', האיש מרעיש סביבה
אין צורך להציג לעם,
איש עם חצוצרת זהב
ידוע בכל העולם,
אבל מאריה, מעריצה מני רבות
שנוסעת ,לאן שהוא נוסע
ויושבת בשורה הראשונה
אף איש לא מכיר, לא יודע
מורה בקונסרבטוריון מלמדת פלט.
לפעמים הוא מזמין אותה לבמה
ויחד משמיעים דואט.
הגם פידור בתור גבר
לא משך ביותר צעירה,
אך העיתונות ערה לכל
את שני השמות קשרה.
מה פלא שהוא הזמין אותה
וסיפר שנתמנה למושל
במחוז של דממה
והוא אפילו רמז בגאווה,
שכאן הם יהיו יחידים,
כמו אדם וחווה
ואם היא התגעגעה לעיר,
הוא ניגן לה משיריה שיר.
שזה, שהיא כאן זה מעשה הגורל,
השולט באדמה וגם מעל.
וכשסוף סוף הבינה, שאין כאן אף שכן
החלה את המזון שנשלח להם לרוקן.
נקניק-וודקה, וודקה-נקניק
החלה באופו שיטתי להריק.
וכשרוקנה שלושה בקבוקים
החלו לפתע האורחים מתדפקים
ובחדר שמילא כולו ההמון
התבלט האיש שתוארו 'ברון'
ואין איש מהנמצאים ממנו טוב,
"משכמו ומעלה כבוה מכל העם"
ועל חזהו גדול ונוצץ כוכב,
שקיבל תמורת אומץ בשדה הקרב.
ואחר שסיימו בקבוק שני
רקדו 'ואלס' בקצב נלהב,
עד שמאריה שראשה הסתובב
ביקשה לשכב.
הרים אותה הברון,קלה כמו נוצה
ונשא אותה ישר למיטה
איש לא ידע,האם הגיעה העת
ושניהם החלו פתע להתפשט.
ולפתע הברון הרגיש
לחיצה מוזרה על הצוואר,
הוא הבין, קפץ מהמיטה
ונעלם, כמו עכבר,
אל בטרם ברח,
את הכוכב שהפריע אותה לחבק
הניח על כיסא ריק
ועכשיו אותו לקח.
והאלמוני שאת בארון כה הבהיל
המשיך במרץ מה שהברון התחיל,
לחץ לחזהו את גופה המיוחם
וחדר לתוכו כמו לחווה-אדם
והיא שבדמיונה את הברון הרגישה
העניקה לו בהתלהבות האישה,
עד שהברון הרגיש שתם הקרב
הסתובב ממנה ושכב על הגב.
בהפסקה אצבעותיה חיפשו לשווא
את כוכב זהב, שקיבל בשדה הקרב
ולבקשתה על הכיסא הניח
ובמקומו נגעו אצבעותיה בחצוצרת זהב.
"זה היית אתה?", "ומי אם לא אני?
הגיבור שלך משדה הקרב
קיפל את הזנב וברח,
כמו כלבלב למראה חצוצרת זהב
ואם תשקי אתו בבקבוקי "דם"
לא יחזור לחדר זה לעולם"
מחשבה מרה, איך הגיבור המהולל
מפני בעלה נבהל
ובידו רק נשק-החצוצרה,
הן מהתחלה לגופה חדר בעלה
ועמו שעות ארוכות השתוללה
בחשבה שהיה זה הברון האהוב,
שתמורת אומץ לב קיבל את כוכב זהוב
ועתה כשבעלה הראה לה את הגב
ללא ליטוף נוסף הבינה שהכל לשווא.
עירומה כמו שהייתה ורטובה מזיעה
קפצה מהמיטה ולחצר הגיעה .
מאריה! מאריה! בשלג ובכפור מקהלה
כולך עירומה. אין עוד לחזור!
מהחצר למחסן - ובמחסן מצא
חבל עם קשר-חיות משתוללות לקשור.
היא רצה לעץ זקן לעורב מושב
וזרקה את החבל על הענף,
מיד לקשר הכניסה צוואר,
משכה את החבל וכמו ציפור עלתה,
אך באותו הרגע ענף נשבר
והלם בראשה של מאריה שנפלה
מיד השלג ספג את דמה,
אך לה לא היה איכפת ושכבה בדממה
למראה הדם, שבלי הרף נשפך
ורק חשבה איך אהובה הברון
שהצטיין בשדה הקרב
מפני פיטר עם החצוצרה רק - ברח.
העורבים היו הראשונים שהגיעו לשם
ופתחו בצריחות למראה הדם.
פיטר שמע את העורבים
וידע,שהם מבשרים אסון,
אך הוא את גופה עוד הרגיש
והוא רצה לישון
ולא רצה לזוז מהמיטה,
היא איננה על ידו, בוודאי בשירותים,
ובלי כל ספק מנגבת את גופה,
ובחוץ כרגיל משתוללת סופה.
אך העורבים דפקו בחלון,
שמא תצא לראות אדון,
בחוץ ביצה קטנה מהדם שזרם,
דם... דם... דם (תוף בודד רעם)
ויותר פחות... טיפות... טיפות
עד שתם.
ואז רק פיטר החליט להתלבש
ולראות מה סיבה שעולם עורבים רועש
ובינתיים השלג יורד-כמו בסיביר
יורד בלי הרף ובונה קיר
סביב לגופה הקפואה
ובשלג סיבירי מכוסה
וכשסוף סוף אליה הגיע
נשא גופה קפואה של מאריה
וכדי שכל אחד שאחריו יכיר
לא להביא את אשתו לסיביר,
ויחד אתה יהיה מאושר
על יד ביתו לה קבר חפר
ובתוך האדמה תקע במקום צלב-ענף
ומיד אחרי זה חצוצרה נטל,
ותקע שידע מפתה, נבל
שהוא למותה גרם
ושבגללו בשלג דם
ואז צץ במוחו רעיון
יחבר יצירה מיוחדת לצפון
ובו לשווא שלובה מאריה
הרים חצוצרה ומיד הריע
לא קול אחד, אבל הרבה קולות
ומיד הפיצו אותם הרוחות
השלג ירד ולא פסק, כמו בסיביר
אך הוא המשיך את סיפורו בשיר
ולא הרגיש שמתוך חצוצרה
הרוח החזקה את הצלילים גזלה
ומבלי להנציח אפילו תו בכתב
המשיך לנגן קטע אחרי קטע
בהתרוממות רוח, כאילו כתב אופרטה
ולא הרגיש שהמנגינה
על ידי רוחות לצלילים בודדים נקרעה
וכל צליל שיצא מתוך החצוצרה את דרכו מצא
הוא החל להשתעל מאומץ הריאות,
אך הוא המשיך כנגד הרוחות
ידיו קפאו, אך הוא המשיך ליצור
עד שהודיע לו הקור" "עליך לגמור!
הקונצרט ידידי נגמר!"
החצוצרה נשמטה מידיו,
את שלו עשה ונגמר הקרב
והוא בעצמו לשלג התמוטט
עוד לחש את השם: "מאריה" ומת.
הצלילים מתפרסמים
א
פיטר לא מת בשלג אלמוני ועזוב
ועמו הקונצרט שחיבר לעולם לא כתוב
בכל בירות העולם שמו הופיע,
רומיאו ויוליה נשכחו צעירים
ובמקומם הופיעו פיטר ומאריה.
בעקבות הקונצרט בנוכחות הצאר,
רבו הזמנות מכל הערים לקונצרט הנהדר
ולפתע בכל הערים היה צורך בנגינה
ברור שכל אחת את הצאר הזמינה.
הצאר המופתע הזמין תלמידה,
שבכתב היפה בשורות כתבה:
כבוד הצאר מודה ומצטער מאד,
שלא יכול להזמנה להיענות
לו רק באחוז אחד רצה להיענות-
לא נשאר לו זמן מתי לשלוט.
אך לגבי המקום מצא לו תמיד זמן
ושר מיוחד קבע למקום לא ידוע וקטן
לתחנה לשעבר בה משל זמן לא רב
האיש המפורסם עם חצוצרת זהב
ואז התברר שאין שם לשממה,
רק שם פיוטי "עמק הדממה",
אז היה אחד ויצא עם הצעה,
שלמקום יקרא צארוגרד
ואז היסטוריון תמים לו העיר,
לאיזה צאר ברצונו לקרוא את העיר
ואז ברוב קולות ועדה הכריעה
שם יפה: "צלילי מאריה".
האומה שאת טולסטוי, דוסטויבסקי ופושקין
מתוכה הוציאה,
עתה את כל העולם בפלאה הפתיעה,
העיר-פלא "לילי מאריה".
מתברר, שהצאר שלקונצרטים לבוא מאן
שנה שלמה בלילות לא ישן,
יומם ולילה ישב עם כל מיני קבלנים,
שהציעו לו איך ליפות ולשכלל
ולשלוח את השלג לעזאזל,
בדידות ושלג, שלמותה של מאריה גרם
יעלם מצלילי מאריה לעולם.
על גדות האוקיאנוס הר ייבנה
שגובהו קילומטר
וגישה לראשו נוחה תהיה-
ויומם ולילה עשרות קרונות
עם שלג מלאות
תשפוכנה מלמעלה לים
בו הגלים הסוערים יבלעו אותם,
ועל חוף האוקיאנוס מגדל יוקם
שיומם ולילה מחומם,
ובו כל הלילה ישמור אדם,
כמה שלג בלע הים
ולפי הכמויות לקבלן ישולם.
ומה ביקשו קבלנים?
לא כסף מאוצרו של הצאר,
רק חבל שלגים צר,
שאם יסכים הם בעצמם
יהפכו למגרש חסר שלג,
שעליו הם יקימו מלון
לתיירים הרוצים להגיע
למקום, שבו סוף העולם.
ועוד פלא -הדבר נשמע ממש כמו באגדה,
העיתונות הבולשת אחרי כל הרכילות,
כלום על פעולות של הצאר לא ידעה.
ב
ולפתע נשמע הקול של הכל יכול :
"תהי עיר" ותהיה עיר.
וכל מי שחי עיניים יפקח
איך בשנה אחת נברא הכרך
ומקום שבו הרכבת כמעט לא עמדה
הפך בין שנה לעיר-אגדה.
בשלב הראשון נעלם השלג,
במקום נמתחו שלו רצועות
לפסי הרכבת לעשר הרכבות
ואלפי אסירים לא נחו אף שעה קלה,
עד שהגיעו לקרקע הבתולה,
וגדוד קוזאקים עם מגלבים וקולפקים
השגיח במאות עיניים,
שהאסיר לא יהיה עצלן,
איש כזה במכות ירצח ונקבר שם.
והשלג שהוצא משם,
נעלם בגלי הים,
אסירים משכו עגלות
בשלג בשיירה
ואחרי שהשלג לים נזרק,
משכו עגלות בחזרה.
עיר בסיביר בלי שלג
והרחובות, במקום לבנים הם ירוקים
שדרות ישרות של אשוחים.
ועל כל אשוח ממונה אסיר.
ויהי שאשוח אחד לא מתפתח
באופן סביר הוא מיד נעקר
ובקשה נשלחת לצאר
לשלוח אשור אחר
ואילו אסיר והממונה עליו
שניהם נשלחים ל"רים" (רשות מושלגת),
אחד כי נתן לאשור לצמוח
והשני שבמלקת הצמחייה של מאריה
מיד לא הודיע
לשלוח ועדת החקירה,
אשר תבדוק ותקבע,
מי משניהם אשם ואם אפשר היה לשנות
ולהציל את האשוח לא מפותח.
(כך בדיוק בסעודיה החולית
ממנים על כל עץ פועל זר-לא אזרח
ואם העץ של משגיח לא מפותח,
מגרשים את הפועל מהמדינה[
אחרי שכל הרכוש שבארץ צבר
מכניסים לרשות האוצר
ובבוא החושך לאור הפנסים
מטיילים זוגות של נאהבים.
כך, לו מאריה הייתה סבלנית
ולא העדיפה בגלל בדידות למות
יכלה לבקר מועדון לריקודי עם
ואולי להיות מנהלת קונסרבטוריון לנגינה
לילידי הארץ של ותיקי המדינה.
לו רק הייתה לה קצת סבלנות
בתנאים שפני זה להישאר לחיות
ולא למות
היו עולים אליה אלפי-רבבות
להשתחוות לפניה,כמו בטיבט נערה קטנה
בארמונה סגורה
בחייה כמו אלילה
נערצת
ומקדשים לאין ספור היו מקימים
למאריה הקדושה,
ובהם רבבות נזירות ונזירים
וכל אחד היה מקדיש
אישה לאיש ואיש לאיש
לזכר מאריה הקדושה,
שאת חייה הצעירים מסרה
כדי לפרוץ את חומת הדממה.
ג
לאט לאט הישוב גדל
ובמקום הרי השלג כביש נסלל
וילדים גדלו ונקראו צליל
ומקצוע חדש בבית הספר הבדיל
מבתי ספר אחרים: "תולדות המקום",
בכדי גם עולה חדש ידע,
איך נוצרה עיר-אגדה,
כל פרט ופרט מהמקום
ונוהג זה שנים נשאר,
גם כשנעלם הצאר
ובמקומו התבלט הדגל האדום.
וכרגיל רבו מסעדות
במחיר קבוע בלי להתחרות,
זה היה התנאי לקבל רשיון
ובתנאים כאלה העדיפו גם לישון
ולהשתמש ב"יוקרתי"- מלון
הכל היה מלמעלה מאורגן
ופקחים רשמיים בדקו כל הזמן,
כי אוכל שנשלח פעם בחודש
נשלח לתייר על ידי הצאר
ותוך כמה שעות למבקרים נמכר
ויהי כי לפתע רבו מבקרים
והמזון לפתע אזל
מיד נשלחו למחסן, השמור על ידי שומרים
ומיד חודש המזון למבקרים.
מנהלי בתי ספר ומדריכים (רשמיים)
ארגנו טיולים לנוער
וכל נער ונערה רכשו מזכרת
מדליון על צוואר קשור בשרשרת,
סיכה על מעיל, שלכולם הודיעה,
שנושא הסיכה ביקר ב"צלילי מאריה",
אך "טאג' מאהל" מפואר לזכר האמן
בו חייו תוארו בלי הפסקה, כל הזמן
וטובי האומנים הוסיפו אגף
ובו מוצגים כל יצירותיו
כל תו ותו באצטבות ועל השולחנות
וחדר שבו מוצגים מאות מדליונים,
שקיבל ממלכים, נסיכים ו"ברונים"
ולאספני הבולים בול הכי יקר,
בול "ארץ הדממה" על הדואר של קטרים
והנה החדר בו ניצב העץ עם ענף שבור,
שעטפו אותו בברונזה ועליו עורב שמבטו חמור.
העץ עם ענף ברשת צפופה מוקף,
על מנת שמבקר לא יוכל להתקרב
ולהצטלם ב"פוזה" טיפשית
על רקע אירוע השובר את הלב.
ד
ובסוף, קוראים שלי תמימים,
שבסבלנות בלעו חרוזים
על עיר נפלאות ונסים,
בל ימצא איש שלסוכן נסיעות יציע
להשתתף בטיול ל"צלילי מאריה"
ובכל זאת נמצא איש, שעדיין זוכר
מה שסיפר
המחבר
ויגיד בצדק :לא יתכן
שמעיר כזאת לא נשאר שריד-
עברנו כבר מאה קילומטרים
ולכל שמבט מגיע
אין אף שריד של "צלילי מאריה",
אין בניין רואים ולא חורבת בניין
רק דממה לבנה שולטת כאן.
אתם צודקים חביבים. תמיד
זכר כל בניין שהוקם בעיר
י ש א ר
רק
ב ד מ י ו נ ו
ה ע ש י ר
של ה מ ח ב ר.
