האם מותר לחשוב על דברים שמעולם לא יקרו? זאת אומרת, ברור
ש"מותר" מבחינה חוקית וסוציאלית, אבל האם "מותר" מבחינה נפשית
- הרי אם יודעים בוודאות (נניח תשעים וחמש אחוז ככה) שדבר לא
יתרחש- האם לא הגיוני יהיה פשוט להזניח בצורה טוטאלית את
המחשבה כיוון שהיא לוקחת יותר מדי משאבי מערכת? הייתי רוצה
להאמין שלא. גם חמש אחוז זאת סבירות מספקת במצבים מסוימים.
הסבירות הייתה יותר קטנה מזה מתי שחיים התחילו להתרחש על כדור
הארץ. ובכל זאת יש חיים. טוב ויפה, אבל גם החיים הללו, מה הם
אם לא ניסיון משונה של חומר להתקיים בצורה מסוימת? הרי זה מה
שזה לא? איך עוד אפשר להגדיר משהו כ"חי"? דבר חי: דבר אשר לו
צורה מורכבת מבחינה כימית, ואשר יש בו דחף פנימי להישאר בצורה
זו - הרי זה בעצם מה שמבדיל אדם, או אנטילופה מערמות של אטומים
חסרי תזוזה... לא שאטומים לא זזים, אבל לפחות חסרי תזוזה...
מכוונת(?) אז אם כל מה שאנו יודעים על "חיים" זה שמדובר בדחף
פנימי להישרדות בצורה זו - מה היא מחשבה אם לא תוצר לוואי
הכרתי של תזוזת חלקיקים בכיוון מסוים על פי חוקיות עיוורת
שנוצרה באותו איבר מוח? מוח הוא לא יותר ממערכת מתקדמת לשימור
צורה ביולוגית במצב סביר-מקום המקבל קלט חושי ויוצר ריאקציות
מתאימות לשימור הגוף...חי... אלא אם כן יש תקלה באיבר ואז הוא
יכול להביא למוות של היצור הספציפי, אבל מבחינה מסוימת זה בסדר
כי זה אומר שבהתאבדות האינדיבידואל פותר את החברה מגנוטיפ לקוי
שיביא לבעיות בעתיד. אבוי, כמה עצוב לראות בני אדם בצורה
ביולוגית קרה... אנו לא יותר מערמה של קופים פסיכוטיים הכופים
את רצונותיהם על אחרים ועל הסביבה.
אז מותר לחשוב על דברים שמעולם לא קרו. אך מה עם דברים שכבר
קרו? כמה אמת יש בזיכרון? עובדה ששני אנשים יכולים לדבר על
אותו מצב עבר ובכל זאת להשלים פרטים או אפילו לתקן פרטים
שנזכרו בצורה שגויה. נזכרו בצורה שגויה?!? היש נזילות
לזיכרון?
איך זה שזיכרון זה דבר כל כך נזיל? נראה שככל שהזמן עובר דברים
נראים כאילו היו הרבה יותר טובים משהיו למעשה. נגיד ביקור
באיזה פאב. במציאות, היה סתם חוויה מטופשת. הנה הוא מגיע לפאב,
יום לפני שהוא נפרד מחברה שלו (או, יותר נכון, נתן לה להיפרד
ממנו). הוא יושב שם עם כמה אנשים, חלקם הוא אינו אוהב. חלקם,
הוא מתעב לגמרי. יום אביבי, או קיצי (מי זוכר?), או יותר נכון
-לילה. והנה הוא מגיע לשם, הוא נהג כל הדרך מזיכרון-יעקב לאותו
פאב "פראג הקטנה" שם בטיילת. הוא כנראה היה שקוע בשיחה על כמה
רע הולך להיות לו מחר אם החבר הכי טוב שלו באותה תקופה (או
לפחות, זה שהוא חשב שהוא חברו הטוב ביותר באותה תקופה). הוא
יושב לו בבאר, שם אקסית שלו, שגם אותה תיעב עקב בגידה, ובכל
זאת הוא היה שמח שהיא שם-שכן הנה פרצוף מוכר שאיתו שפה משותפת
ואפילו קצת מן הרגש נשאר. הוא לא עישן עד אז. נרגילה אולי, אבל
לא יותר מזה. טוב, נרגילה הוא עישן מאז שהיה בן ארבע-עשרה או
חמש עשרה אבל זה לא נחשב. הוא אומר לחברו משהו בסגנון של "כמה
רע אני מרגיש. אני צריך משהו שיעשה לי טוב". או שאולי בכלל לא
אמר כלום-הזיכרון הרי משלים דברים בשביל הנוחות. מה באמת קרה?
סביר להניח שברגע קפריזי שכזה, הוא פשוט תלש סיגריה משפתיו של
חברו והביא אותה בשחטה. נחנק כמובן. כולם צוחקים. הרי זה מצחיק
לא? אדם לוקח שחטה ונחנק. האם היה מצחיק אותם אם היו יודעים מה
מתרחש אצלו בראש? ששנאה עצמית ליפפה את נשמתו כמו רוטב
מרינאדה... שהוא לחלוטין לא יודע מה הוא הולך לעשות עם עצמו?
שיודע שאם היו לו ביצים היה כבר מתאבד ועוזב את העולם המטופש
הזה? טוב אולי זו הגזמה, הוא אף פעם לא חשב על התאבדות, לפחות
לא שלו. אז הנה הם צוחקים והוא, למרות שבעצם רוצה לקבור את
עצמו, צוחק ביחד איתם. הוא משתעל עוד כמה שחטות ומרגיש חולה
בגרונו. מגעיל לו. רע לו. אך בכל זאת הוא מבקש סיגריה נוספת.
למה? אולי באמת היה זה עניין של חבלה עצמית.
ומה הוא זוכר עכשיו מאותו לילה אם אינו יושב ודוחק בעצמו חזק
כדי לזכור את כל העובדות הלא נעימות? אם ינסה: ריח עשן חמצמץ
של סיגריות נובל'ס ופאל-מאל... שי עושה כמה טבעות עשן, יש
סיכוי שהוא לובש את הכובע הטיפשי ההוא על הראש. טוני צוחק את
צחוקו הנהדר, ודניאלה... יפה כמו תמיד. כולם לובשים שחור (מה
עוד לצפות ממיסטיקנים, מטאליסטים, ושחקני-תפקידים?). כמה
שולחנות ביליארד, ומשום מה לוי נכנס לתמונה- הוא שם עומד ומשחק
ביליארד, מרים כוסית לכיוונו של הזוכר (ומיד הזוכר עושה סטופ
ומהרהר- את לוי הכרתי כמה חודשים אחרי הלילה הזה, הוא
חושב...), הליכה מדודה לחנייה (כאן הזיכרון נדבק לזיכרון מלילה
אחר- שבו ההליכה הייתה לכיוון השני ויחד עם הזוכר, היו שני
חברים והבחורה ההיא... זאת שהפתיעה אותו). "ריקוד אחרון עם
מרי-ג'ין" של תום פטי... כמה עשן נדבק לשיר הזה בזיכרון...
הזוכר אינו יכול לשמוע את השיר הזה כיום מבלי לרצות להדליק
סיגרית מרלברו אדום... ומה בבטן? פרפרים! לטוב או לרע, תמיד יש
פרפרים בבטן במצב התרגשות... הדגדוג של הפרפרים בבטן הוא כנראה
המפתח... דגדוג זה דבר נעים, ולכן גם מצבי התרגשות לא
נעימים-בזיכרון הקונוטציה השלילית נעלמת. האבסורד...