כמו מן חיה שלא ממש מחכה לתשובה מהיקום. אני מסתכל אבל אין שם
שום דבר. שום דבר ובכל זאת משהו קורה לי. מה זה אומר? מי אני
שידע? אדם כמותי, נועדתי לסבל והנאה מהולים יחדיו כאילו אין
הפרדה ברורה בין השניים. מן תענוג מריר שלא עוזר להבנה בסיסית
או משמעותית של הסובב. הסובב אותי? או אולי הסובב את העולם?
האם יש הבדל? ושוב, מי אני שאענה על שאלות מסוג זה? הייתי רוצה
לשוט על היקום, כמו דייג באגם שאינו יכול לסעור. אבל היקום,
הוא הרי סוער. נראה כה סטטי לעין בלתי מזוינת (או שמה גם לעין
המזוינת?) כמו סוס בעל שש רגליים, מסתכל ומסתכן, מטייל, מתפתל,
מהסס ודורס. ועדיין שם. עדיין שם בין אשנבים שלא לוקחים
למקומות הנכונים. נכון למי? לא לי זה בטוח, כי הפרדוקס היהיר
מזהיר ומבהיר- טוב ורע, אחד הם. ואם הטוב והרע אחד הם, הכול
מוביל לתהום - היופי של התרמודינאמיקה - היופי שבאוטו-פואטיקה.
מי מהשניים יותר אמיתי? חוקיות מהוססת ומתמטית שכמותה להבין לא
ניתן בפירוש מאת האחוזים, או שמה מציאות סובייקטיבית אישית
וחסרת בסיס - הלא אדם אשר כותב על עצמו, כמו אוסף אבק מיקום
חירש ושופכו על דף, שגם הוא יהפוך לאבק ביום מן הימים. האם
המכונה תירש אותנו? לי זה לא משנה - לי זה לא רלוונטי. ויש אשר
יגידו כי עתיד האנושות ברור הוא. ויש שלהם הוא לא ברור. האם
כשמסתכלים, לא מנסים? לא מנסים? נמסים, מהססים ומדייקים - אך
בזהירות, שמה לא לפרש את ההפרש, כי שם סיוט. הוא האדם אשר רצה
בי - הוא האדם אשר החשיב, הוא זה אשר ננטש כי מה לי ולו? ומה
לי ולה? אמונה? נתינה? אשליה! ויגידו הבודהיסטים שהכול אשליה
אז לי ולה הכול? ייתכן. אך למי יש זמן? אני עסוק מדי בלרקום
מסך של עשן וברזל מול עיניים עייפות... חיוורות אך וורודות -
מוורידים קטנים ואדומים שמנסים להשאיר את העין יציבה - שלא
תתפורר ותתפזר על המדף. והמדף? האם הוא עוד מדף אם ריק? או
שאולי הוא סתם פיסת עץ חסרת משמעות מצבית? לי אין תשובה -
לאחרים יש. יש שיחשבו שלהם כל השליטה בעניינים סמנטיים. אך מי
שנאבד בסמנטיקה - אינו חי. אני חי. אני איני נאבד בסמנטיקה,
אני מחזיק, זה נכון, בידיים רועדות במציאות לא יציבה שמזהירה
מן הבאות... בהבעות אשר בונות שכבות של תהיות באפלה. מן עלטה
לא יעילה שמסתירה את השנאה. גם השנאה, מה היא עוד אם לא סתם פס
האטה במסלול בין אנשים שלא תופסים את הקרבה? אני רוצה אך לא
יכול, אני שונא, למרות הכול. כי בגדול, איני נדיר מכל אדם אחר.
ומה הוא המוח? כמו פיסת די-אן-איי, אימתנית שממנה הידיים הן
אר-אן-איי שליח, המקלדת - טי-אר-אן-איי, והמסמך? פרוטאין?
מוטציה! אך לא כמו חומצה דאוקסיריבונוקלאית, המוח אינו משכפל
את עצמו, אפילו לא בצורה חצי-קונסרבטיבית... הוא רק מת לאט
לאט! במקרה הטוב אדם כותב ספר. במקרה הרע? מה זה רע כשאין
"אני" לאסוציאציה אינדיווידואלית של הכרח לעומת רצון? מה לא
הייתי נותן כדי להבין את זה? שאלה לא הגיונית. מה הייתי נותן?
למי? שוב שאלה לא הגיונית. ואם 'מי' יקבל את השאלה, הגיונית או
לא, מה אז? אני אדע? אני אבין? ואם אדע ואבין, האם אוכל לשתף?
ואם לא - אז למה לנסות לדעת? מי רוצה לחיות בלי היכולת לתקשר?
יבוא היום. יבוא הכדור, אם תתחלף לשוני - פיסת בשר ארור. טוב
שאין הדבר כך. טוב שאין הדבר שונה. ואם אינו כך ואינו שונה, מה
הוא? למה פרדוקסים נוצרים בשעות הקטנות של הלילה? לאן הם
הולכים עם הזריחה? כי הרי הזריחה גם היא מצבית, אז האם הפרדוקס
מצבי גם הוא? לא... אז האם הזריחה מצבית? פרדוקס! לוגיקה פשוטה
אינה עוזרת. לוגיקה מתקדמת... מבלבלת. האם האהבה נוטרת טינה?
האם שנאה רוקמת קרבה? יש ויש. או שאולי לא. אני האחרון שינסה
לענות על השאלות הללו, בעיקר באמצע הלילה. הרי אני מודע לזה
שהפרדוקס יעלם עם הזריחה, אז למה לנסות? "למה לא עם אפשר?" -
"מאותה סיבה שאני לא משתין במטען הדלק של המכונית - כי זה סתם
מסבך את המצב." - אז אולי יש שמץ של סדר בכאוס המנטאלי. אולי
יש נצוץ של תקווה בעין הסערה.