חולשה אין סופית.
הוא לא רואה אותי, לא שומע אותי, לא מכיר אותי.
חי איתי יום יום מהרגע שנולדתי- וכלום.
הלוואי והייתי יכולה לשלוח לו מסר ללא מילים, שירגיש אותי פעם
אחת, שישמע אותי, שיקשיב לי.
את הכל לקחתי ממנו.
הכוח, האגואיזם, ביטחון עצמי מופרז, החיוך- שהתגלה כזמני וצבוע
לחלוטין.
אני הולכת אחורה בצעדי ענק, שוקעת ונעלמת, בתקופה "היפה
בחיי".
רוצה לקום וללכת, אבל אני יודעת שלא משנה כמה רחוק אני אלך-
אני נשארת כאן, כי הכל בראש והראש כל כולו כאן.
עד שיגמר וכולם יחייכו.
בינתיים הוא כואב ממש.