[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מתוך יומן נערים אמיתי משנות הצבא, המחברת היחידה ששרדה.
נכתב  אי שם הרחק בשנות הששים (הכותבת היא בת-קבוץ)

כשאני קוראת את יומן-המכתבים האלה אני נזכרת עדיין באותה נערה
מפוחדת, חסומה לגמרי מבחינה רגשית, נסערת, מתעוררת, לא מודעת
לעצמה, חסרת בטחון לחלוטין, שנזרקה לפתע לעולם זר לה, שלא היתה
כלל בשלה ומוכנה לפגוש אותו... עד כמה קשה היה להיות צעירה...
ובכל זאת, כמה התרגשות, תקווה, שמחה... כמה חשיבות היתה לכל
מבט!

הערה  אחרונה: הצבא... כל כך ברור ומובן - ו כ ו ל ם  עשו צבא.
מי שלא - היה נכה או מפגר. זה כל כך ברור ביומן, שזה מה שאת
עושה כשגמרת תיכון - כמובן צבא. אין אופציה אחרת. כמה זוהר זה
היה עבורנו להיות חלק מזה...  כמה שונה מהיום, כשהצבא איבד כה
הרבה מזהרו וחשיבותו...


יום רביעי 25.12.1957
שלום גילה
 פשוט לא היה לי מתי לכתוב לך. עד 6 בערב איני כאן, ואחר כך
אני הולכת להתרחץ ולסרט או אתמול - למסיבת חנוכה. אתמול  פגשתי
את זמירה. היא היחידה מהקבוץ. שלשום, בסרט, לא ראיתי אף אחד
נוסף מהבית. אינך יודעת גילה, איזו בדידות חש אדם כשהוא נמצא
במחנה זר לו. אני נמצאת עכשיו ברשת התרגול שלנו, בתל-נוף.
בבונקר של המפקדה, לכאן סופחנו לתקופה של שבועיים שלושה,  אחרי
שלמדנו - כמה בנות בלבד, להיות קשריות חיל אויר: אלחוט מורס
וטלפרינטר וכתיבת מכונה.  אנחנו  מתרגלות עכשיו בתל-נוף את
החומר לפני שנוצב בבסיסים הסופיים.
הסיבה שלא היה אף אחד מהקבוץ, היא שהבנים יצאו לסידרה. סוף סוף
נודע לי!
במסיבה אתמול חיפשתי את אורן, ושלשום בסרט, ורק אחרי כן זמירה
אמרה זאת לי - שהם בסדרה.
אני גרה עם 2 בנות, נחמדות דווקא, בצריף במגורי הבנות. המגורים
נמצאים בקצה, בזווית הבסיס, וכיוון שתל-נוף היא מין 'עיר', בכל
אופן בסיס ענקי, אזי צריכים ללכת קילומטרים עד שמגיעים למקום
כלשהו ממקום אחר.
אנחנו עובדים חצי יום, אברהם-יעקב   במורס, ואני בט"פ
(טלפרינטר) - (כאילו! לעבוד בט"פ כלומר לשלוח או לקבל 3 מברקים
במשך 5 שעות. את השאר מעבירים העובדים הקבועים! אנחנו רק
מתלמדים) ובמחצית היום השניה נחים . למחרת חוזר הדבר בסדר
הפוך. (הוא בבוקר ואני אחה''צ).
יש כאן כל ערב סרט, וכן יש חוגים. על כל פנים, זה לא כמו במטה,
יש כאן הרבה יותר מה לעשות ויותר חברה. כבר כמעט שכחתי,
בבונקר המפקדה  ברמלה, מה זה להיות בחברת חברה צעירים בגילי,
ולא בחברת בעלי דרגה מבוגרים וזקנים כמו שם. חוץ מזה, יש יותר
פעילות. נפגשים עם המון חברה, בחדר האוכל, בסרט, כל הבסיס בא
לזה.

1.1.58
גילה יקרה.
הערב הלכנו תמר - אחת מאלו שישנות אתי בחדר, אני ועוד חיילת
שגרה בקרבת מקום, בחדר שכן, ומגמת פנינו לקונצרט התקליטים.
לפתע נעצר טרמפ, ואומר הנהג: עלו. טיפסנו בחיפזון - כידוע לך
יש במחנה זה צורך ב'שירות', כל כך גדולים המרחקים בין מקום אחד
למשנהו, וכל קיצור דרך הוא לעניין. הוא לקח אותנו עד אולם
הקולנוע, ושם אני אומרת לבנות: בואו ניגש להציץ. ותמר גם כן
אומרת: באמת, בואו לראות קצת תמונות מהסרט.
ובכן, נכנסנו מהפתח השני - אחרי תחילת הסרט הפתח הראשי סגור
אבל מהשני כל מאחר יכול להכנס בלי כרטיס. נעמדנו ליד הפתח.
פתאום קורא לי מישהו: אילה, בואי הנה - ויד מורמת מולי.
ניגשתי: עמי גוטמן . הבנות ניגשו אחרי והתישבנו שם. האמת -
שמחתי מאד לראות פרצוף מוכר. מיד התחלתי לברר בעקיפין כמובן -
אם אורן נמצא ובכלל, איך? ישבנו והבטנו בסרט.   כעבור כמה
רגעים הבנות, שלא מכירות אותו, יצאו אחרי ששאלו אותי: את לא
באה?
אורן ישנו באולם! ובכלל, נעים לדבר עם מישהו שאת מכירה מהבית.
לא, לא אצא! נשארתי לשבת לידו ושוחחנו מפעם לפעם. הוא סיפר לי
שהם עושים סיורים במשאית, ועוברים קילומטרים - במלוא מובן
המילה, כלומר - לעתים, 'כשמתחשק' הם  גם חוצים את הגבול.
והצניחות! ולטוס באוירון! הוא היה עייף עד מוות. בקבוץ האמת,
לא הסתכלתי עליו הרבה. ( אבל אולי דוקא הוא הבחין בי...?)
הייתי עליזה, רק בגניבה מדי פעם הבטתי (היכן אורן? מדוע אין
הפסקה באמצע הסרט שאראה אותו... כזה יפה עם הכומתה האדומה,
והעור השחום הזה... אורן!...) בסוף הסרט אמרתי נואש.  שאלתי
כביכול דרך אגב: יש כאן עוד מישהו? הוא: כן. אורן! אני: אז
איפה הוא? הוא: נחכה לו רגע. (כאילו שניחש...) יצאנו בינתיים
לאור. הוא היה לבוש ברשלנות כזו, והכובע האדום של הצנחנים חבוש
כמו כיפה אדומה על ראשו.
עמדנו לרגלי המדרגות והבטנו למעלה (על כל פנים, אני הבטתי!)
בין כל האנשים שעברו מלמעלה - אנו במורד המדרגות - מישהו הסתיר
לפתע את האור. עמי אמר: הו, הנה הוא!
הלב שלי החסיר פעימה. אני לא ראיתי ברור מי זה כי פניו היו
מוצלים, אך חייכתי ומלמלתי: נא להכיר...
הוא ניגש. גם כן חיוך: שלום, מה את עושה כאן? עניתי.ומתי באת
לבסיס הזה? עמדתי והבטתי רגע בפנים האהובים האלה, והוא אומר:
תיכף רובי יבוא.(עוד מישהו מהקבוץ) בואו!... כאילו שהוא לא
יודע כמה זמן אני אוהבת אותו...
אני: אני לא במדי א'   עוד יתפסו אותי על זה... (כדי להסביר את
הבריחה ...תמיד אני בורחת...אין לי אומץ...) אמרתי: עוד נתראה,
והסתלקתי... (הייתי נורא שמחה ונורא עצובה ביחד).
אני בטוחה שהוא לא ידע כלל על המצאותי כאן - ואפילו לא בטוחה
שאכפת לו ממני...

2.1.58
גילה יקרה.
אסע בכל זאת הביתה מחר. קיבלתי אישור חופשה עד יום ראשון ב-.
7.30 בטח לא אצליח לחזור מהצפון עד השעה הזו. מילא, העיקר
שאהיה בבית.
בטח משהו לא בסדר אתי. למה אין לי חבר?אני נורא מפחדת מזה.
תמיד אני נוטה להשען על חברת הבת שעמה אני הולכת, ולא מעיזה
בכלל ללכת הלאה עם שום קשר. כשאני הולכת עם תמר, זו שגרה אתי,
בכל מקום הבחורים מסובבים אותה. הם מנסים לשוחח גם אתי. אבל
אני כל כך ביישנית...זה נגמר ב:'תמר, בוא אלווה אותך' וכדומה.
והיא: לא, אני הולכת כבר עם אילה - ואני תמיד נמצאת בסוף במצב
הבלתי נעים הזה שכאילו אני התירוץ שלה כדי לחמוק מהבנים. אני
המפלט...מה יהיה?

יום ראשון 5.1.58
גילה יקרה.
הייתי יכולה לכתוב לך המון, אך... זה כבר עבר... ביום חמישי
התחננתי ממש שיתנו לי פס. יוסי סידר לי רשות לצאת ליום ששי.
וכך, ביום ששי המעונן בבוקר יצאתי מחדר האלחוט, ואחרי שקיבלתי
את הפס הלכתי למקום ההסעה של הקצינים. אמרו לי שיש גם הסעה
לצנחנים, אבל לא אמרו  מתי. בדרך כלל הם לוקחים טרמפיסטים
והכיוון הוא לאיזור שלי, כלומר הביתה לקבוץ. אבל לא ידעתי
בדיוק מתי ההסעה - אמרו  שב13.30, והיכן. ובכן, במקום לחכות
נסעתי ב-10.00 לתחנת הרכבת בהסעת הקצינים, ומשם לחיפה. כל הדרך
ירד גשם. מהחלונות נראו שלוליות בלי סוף. הכל היה אפור. אך
ידעתי - שהוא יהיה בבית! וכן גם רוב הכיתה שלי! ובאמת כאשר
ירדתי מהאוטובוס בשער המשק, אמרו לי שהבנות מהכיתה הגדולה שלנו
הגיעו מהטירונות, לפני 5 דקות ! ועוד בהסעה של הצנחנים! (אני
ועוד 2 בנות התגייסנו יותר מוקדם לחיל האויר והטירונות כבר
מזמן אחרינו) - אחר כך נודע לי שאספו אותם על יד סרפנד. כמובן
שהצנחנים שלנו היו גם כן שם. אני מתתי מקנאה בבנות שנסעו אתו
באותה הסעה!
בבית דוקא חיכו לי. לחג המשק! אמא חולה באנגינה אך שוכבת בחדר
ולא בחדרי חולים. יופי!
בארוחת הערב לא ראיתי את אורן - וגם לא עד הארוחה, בחדרי
החיילים שם אני גרה וגם הוא באיזור. אבל בערב! גילה, היתה
אווירה כזו של חג! (בשבילי, על כל פנים!) ראשית: כולם באו.
ממש-כולם! חוץ מזה, היתה תערוכת תמונות, וגם ציורים וקישוטים
על הקירות של חדר האוכל, ואור. היתה ארוחה חגיגית מוקדם, ב5
וחצי, והמסיבה עצמה ב-9.באתי לחדר האוכל. שם הופיעו לפתע כל
הבנות ורוב הבנים (מהכיתה-שרובם-מעל 30 חברה,  כבר בצבא)
ואנחנו בשמחה רבה והתרגשות! היה כיף להפגש עם החברה
מהכיתה-נעמדנו בצד לדבר. חדר האוכל גדול, עמדנו בצד, והחברה
סיפרו איך הולך, איך שהם משתפשפים. הבנים, כמו כל הבנים
שחוזרים מהצבא, מלאים חוויות. הבנות, בטירונות, קצת פחות. אך
כל הערב עמדנו ודיברנו. את אורן לא ראיתי עד סוף המסיבה כמעט
ואז הוא עצמו הואיל לבוא ונעמד שם בסביבה (הוא יודע, הממזר,
כמה בנות מאוהבות בו כאן!) לדבר עם החברה וגם להיות נראה. דבר
זה בוצע ביסודיות רבה! אני כמובן התנהגתי בחוסר טבעיות כמו
תמיד כשהוא בסביבה, אך שמחתי באמת. מכל מה שהלך בחדר האוכל לא
שמעתי דבר. לעומת זה הסתובבתי בין החברה לשמוע מה מספרים.
אחרי גמר התכנית - כשהילדים מכיתות המשך ניקו והוציאו את
הכסאות, המבוגרים והותיקים התישבו באולם הקטן לשיר. וזה היה
מחזה! בצד אחד ישבו הוותיקים ובצד השני הנוער. הלכה שם ממש
התחרות בשירה, ושני הצדדים צעקו כהוגן! אלה: ייבונה בית המקדש,
ואלה: יעל שיר לכיתה אלמונית... ואני הסתובבתי כל הזמן וחיפשתי
במבטי את אורן. הוא התיישב, דווקא כשחשב שלא מביטים בו, על
עגלה להסעת שולחנות בלעסו לחם טרי, (גם אני אוהבת את הקצוות של
הלחם השחור, הטרי, שנשארים על מכונת הלחם בחדר-האוכל. ריח
גן-עדן. והטעם! מממ)... והילדים הקטנים הסיעו אותו לאורך חדר
האוכל וחזרה. ואחר כך, כשירד, החל לדבר עם 3 מהם, לא בארשת
'גדלות' כמו שכולם נוהגים כשמדברים עם ילדים, אלא בדרך שגרמה
לי לצחוק לעצמי מרוב התרגשות, ותיכף הורדתי ממנו את העיניים כי
שולה ושלומית הביטו עלי בתמהון (אני מאוהבת בו המון זמן, אבל
תמיד מביטה בו רק מרחוק)...
אחר כך החלו הריקודים. עד 3 בלילה! כבר מזמן לא רקדתי. אפילו
לא ריקודי עם ובאמת התלהבתי. היה נורא שמח. ה ו א עבר מדי פעם
לידי. האח שלי שגם כן כבר משתתף עם הבוגרים במסיבה כי כבר
בי''א, חייך אלי כשעבר שם מפעם לפעם והיה חמוד-בהזמינו אותי
להכנס אתו למעגל הרוקדים. האח שלי... פה בדרך כלל מתביישים
להראות קרבה משפחתית במסיבות כאלו, אבל האח החמוד שלי ממש לא
התייחס לזה והזמין אותי - את אחותו הגדולה, לרקוד; ( אני אולי
הייתי מתביישת במקומו, בכל אופן...) חיפשתי בעיני את אורן מפעם
לפעם. בסוף הוא לקח את המעיל וקם. גם אני עשיתי כך, לקחתי את
המעיל שלי והתקדמתי באותו כיוון, לאט.  ליד הדלת עמד גבי והביט
בתמונות והתחלתי לשוחח אתו על כל מיני בובע מעיסס, ועל ענייני
קשר-אלחוטי - גם הוא קשר. כעבור רבע שעה אורן מופיע שם...(אולי
הוא חיפש אותי?) התחלתי 'להזיע'. גבי אמר לו בלעג: מה אתה מבין
בזה (כלומר בענייני קשר אלחוטי) הוא חייך: אני מקשיב! הוא עמד
דמום להפליא, בסוף פלט קללה במין ג'סטה: בואו לישון! אמרתי
שלום ויצאתי בצד השני (פחדנית...יכול להיות שהוא נותן לי
הזדמנות?...) בשבת לא ראיתי אותו כלל.
עמי אמר לי שאוכל לחזור באוטו של הצנחנים לתל-נוף, אבל לא,
אגיע מאוחר מדי למחנה. כי אחרת -איזו הזדמנות נפלאה - לנסוע
באוטו איתו ! נאלצתי לנסוע ברכבת, ולשם כך לקום הבוקר בחמש כדי
להספיק לאוטובוס הראשון מהקבוץ לרכבת.    
שלך אילה

יום ששי 2.1.58
שעה 5.30 אחה''צ. בחוץ חושך, והגשם מטפטף טפטוף קל ובלתי פוסק.
הכל רטוב, גשום. יפה השעה הזאת לשבת במחיצת משפחה, סביב תנור
חם, כאשר כל החלונות סגורים ורטובים מאד. הנשימה החמה, מבחוץ
נראות הטיפות מחליקות עליהם לאט... ובחדר-שלווה, וכולם קוראים.
מין אווירה נעימה כזו, מיישנת. לפצח דבר מה, ולהתמכר לחמימות
הנעימה. מתאימה האוירה גם לספר ספורי אגדה. הלב מלא כמיהה,
וכאשר הנך מניחה לרגשות, הם פורצים מייד. היה היה...נסיך יפה
תואר!... אהה, הפתיחה הנדושה הזו, האגדות האלו, אשר הנן רק
אגדות! חשה אני כאילו נתקשחתי כל כך לפתע! לא אני היא זו שיצאה
לצבא מלאה מאוויים ותקוות - ופחד מהחיים. היה היה... הנסיכה
נישאה לנסיך, ושניהם חיו חיי אושר. הכל היה כל כך מושלם...היא
רקדה כל ימיה...רק באגדות ובסרטים, כמו בסרט מאתמול ישנה שמחת
חיים זו! היא רקדה בין הפרחים, בפיה שיר עליז להפליא, הכל היה
כל כך צבעוני ופורח,ובהיר, ומלא אביב! והוא היה כל כך עליז,
ובטוח בעצמו, וחביב, ויפה תואר! והם שרו כה יפה, ושיריהם היו
כה מלאים שמחה! גילה, היכן הוא האושר? ומדוע תמיד ניתן אך לשער
את מציאותו, רק לראותו מציץ לעתים רחוקות כל כך, רומז לך-
ואינו! היכן הוא העושר הזה בנפש, אשר יודעת אני כי ישנו אי
שם-צבעים, אור, מוזיקה, שמחה,- והיכולת לקלטם במלואם! הן קיים
מין דבר כזה! היכן הוא, אם כך. היודעת את, חשה אני לעתים
כעשוקה, כאשר לפתע רומז לי מרחוק מין רמז כזה לדבר מה אחר, יפה
כפליים, - ואני חשה שעדיין יש בי הדמיון לחוש בו, להבין את
היופי, ולשמוח. היכן היא השמחה? יש זוהר במקום כלשהו! אני
יודעת זאת! ויופי! ומקום שאין לך לפחוד ממאום, רק לנהוג כאשר
עם לבך, ואף אחד לא יראה בזאת רע! כאשר הנך קוראה ספר טוב, או
רואה סרט יפה, צבעוני, הנך חשה ללפתע כי קיים דבר כזה, וכי הנך
מסוגלת כה היטב לחושו, כי קיימים עוד דברים מחוץ לאלה הסובבים
, וכי דמיונך מסוגל עוד לפרוץ תחומים אפורים אלה, ולקלוט כה
הרבה! אור, וצבע, וקול. ולפתע נעשה הכל סביב צר ואפור כפליים.
האם כל האנשים אינם רואים כלל, שיש מין שמחת חיים כזו, אשר
אינם חשים אותה, והאם אין זה חסר להם כלל? וכל המעסיק אותם הנו
כה רגיל,  היודעת את, את היופי קולטים שבעתיים בנעורים. חשה
אני מין קליפה אטומה הולכת ואופפת אותי, ומחניקה לאט לאט, לא
רק כלפי חוץ אלא גם את נפשי. ויש את נפשי לזעוק: הניחו לי!
רוצה אני עוד את היופי! והאור! והחיים - ולא השריון הזה העוטף
כל אדם בפני האחרים וגם בפני עצמו!עוד מעט והדמיון אשר עדיין
קיים בי, יחנק כליל, ואזי כל חיי אהיה אפורה ונטולת צבע כשאר
האנשים העייפים, - החיים חומסים כה באכזריות את הנעורים וכח
הדמוי העז שלהם! גילה, הזוכרת את , לאחר הסרט 'פיטר פן' והרושם
העז שעשה עלי! עולם קסום זה, אגדה זו, צבעוניות זו, הולכת
ונסגרת מפני.. לשאת אל החיים עיניים מפללות, באמונה, הנה,
יכולת זו נשללת ממני, ומבטי הולך וזועף מפחדת אני מהם! איני
מאמינה עוד בהם! בלבי יש עוד אמונה, אך מפחדת אני אף להראותה,
ולהאמין בדבר-מה, שכן הכל כל-כך שביר, ובהשברו הוא גורם לפצעים
כה עמוקים וכה בלתי נגלדים! הנה לכן איני מעיזה להאמין בדבר.
ובהשלל ממך היכולת להאמין, כי אז הפכת לעפר אדם! אך כה מפחדת
אני להאמין עוד בדבר-מה, להשקיע את כל הלב- ולראות בהתנפצו-זאת
לא אוכל לשאת. האמונה, הרגש, היופי! כה רחוקים הם מהחיים
ומהבעיות. בעיות! בעיות! המילה עצמה מרגיזה אותי! הויכוחים
הטורדניים. לשם מה כל זה. תמיד כאשר עולה מילה זו במוחי, מייד
מצטייר לעיני פרצוף מודאג, מסתובב בחוסר מנוחה, ומתלבט בין
העקרונות שלו. עקרונות! ולשם מה הדברים הללו! אילו היה העולם
בלי עקרונות, היה טוב כפליים. אם היה האדם יכול להתמכר ליפה
בעיניו! אזי היה הכל כה יפה! יש עושר בנפש האדם, אך היכן הוא
טמון! איך לגלותו! גילה, היופי, היופי, היופי!
שלך אילה.
''מחפש אני את אשר לא אוכל למצוא, ומוצא את אשר לא ביקשתי''

יום שלישי 7.1.58
-פסוק זה האחרון הינו משל רבינדרנאט טגורי.
היודעת את, חולה אני בנפשי מרוב פחד בפני הכל. יסורים נוראים
נגרמים לי בישבי בין אנשים. אני מתוחה כמו גומי, מפחדת מפני
עצם העובדה שמישהו מדבר אלי, וכאשר מדברים עלי, יושבת כמו על
גחלים. הרבה פעמים אני מסתלקת מהמקום כאשר מישהו מנסה להתיישב
לידי. מפליאה בעיני העובדה שמישהו מנסה בכלל לדבר אתי, כה עזה
בי הרגשת הנחיתות! נסוגה אני מכל נסיון 'להתחיל אתי', בפחד,
ואיני מעיזה לנהוג בטבעיות. כל כשלון בדבר-מה הוא אסון בשבילי
ומערער את שיווי משקלי הנפשי. כל דבר הופך לי לבעיה, כל מגע עם
אנשים  לסיוט, לתסבוכת שאין לצאת ממנה, מפחדת אני לפתוח את
פי-מפחד הביקורת! דומה לי שכל ישותי אומרת: מי ייתן ולא הייתי
קיימת כלל!    
שלך אילה

יום שני 13.1.58
הרואה את, הנני כל כך מבולבלת עכשיו! מרוב בלבול, לאחר
שהסתרקתי פעם אחת והנחתי את המסרק במקום, פתחתי שנית את התיק,
לקחתי אותו שוב, והתחלתי להסתרק - במקום להוציא את העט ולכתוב
לך. והבלבול הזה נובע מתוך התרגשות. שמעי, בוקר ישבתי עם שלום
מהקורס על מין  שולחן בחדר הטלפרינטר. הוא מחייך אלי כל פעם
(ואני מתה, מתה עליו אבל כמובן לא אמרתי לו). שלום הוא אחד
משני הבחורים שמצורפים אלינו הבנות מקורס הקשר להשלמת חומר של
חיל האוויר.ההשלמה שנערכת  בבונקר המפקדה ברמלה,היכן שאני
נמצאת עכשיו. (את קורס הקשר עברנו בבה''ד שבע עם חבורת בנים
גדולה, אבל זה לא מספיק רלוונטי לחיל האוויר. הקודים, המכשירים
שונים. ופה לומדים קודים ומכשירים לתקשורת בינלאומית שבקורס
קשר רגיל לא לומדים.)
  שלום כל הזמן מחייך אלי עם השיניים הצחורות שלו, אך יותר
משהוא מראה נטייה אלי, אני מסתכלת עליו. אם לומר את האמת - איך
לספר לך - סתם דיברנו על דברים בקשר לקשר אבל אני מדי פעם
פורצת בצחוק (האמת, ממבוכה. התרגשתי לדבר אתו... כמו תמיד)הוא
קצת 'מתעסק' אתי כאילו, מסדר לי את המעיל, כאילו - הוא בוגר
קצת וקצת גם אחראי עלינו, הבנות כי יותר ותיק פה. אבל אחר כך
שמעון נכנס התחיל לדבר אתנו. הוא שאל את שלום אם יש לו אחיות.
הוא: כן.בטח, 6 אחיות. אבל כולן נשואות. שמעון אמר שהן בטח עוד
יותר נחמדות משלום, אם כי גם הוא נחמד. הם עוד שוחחו קצת. אחרי
שהוא הסתלק - אני ושלום נשארנו לבד ואז אני אומרת לו במבוכה:
רציתי  להגיד לך שהוא צדק. שלום מביט מבלי להבין: מי צדק.
חייכתי והתרגשתי יותר ויותר - לא, אני לא יכולה. שלום: תגידי,
אל תתביישי. אני הבטתי בו אך הוא חייך אלי בחיבה. בסוף אמרתי
לו: שמעון צדק במה שאמר על האחיות שלך... ועליך. אני לא יודעת
איך אומרים את זה... (אחרי שאמרתי זאת התחלתי להשתמט מהנושא)
אבל הוא לא הבין כלום (או לא הקשיב...). הוא השתקע בקריאה
ובסוף אמר לי: נו, אל תגידי שאת לא מתחילה אתי! (וזה היה נכון!
אני כולי רועדת עכשיו, כשאני כותבת לך. אף פעם אפילו לא רמזתי
למישהו שאני מחבבת אותו!) אני נורא נרגשת ונבוכה!
אך זה לא היה הסוף. שמעי: בסביבות 12 בצהריים אסתר באה והתחילה
לדבר אתו שם בחדר האלחוט, היכן שאני ישבתי וגם הוא..(אסתר לא
מפחדת לפלרטט בלי בעיה...)  הם דיברו ואגב כך הוא אמר לה שהיא
חושבת על דברים גסים, כמו  זה שאני אמרתי בבוקר. קפצתי כנשוכת
נחש: מה אני אמרתי גס?הוא: לא, לא...אני: לא, תגיד מה אתה
הבנת? הוא: באמת כלום . סתם התלוצצתי.אסתר: מה היא אמרה לך?
שלום: לא, סתם בקשר לחתימה...אחרי שהיא הלכה הוא אומר לי: נו,
עכשיו תגידי כל מה שאת רוצה. אני: לא רוצה...הוא המשיך לקרוא
וכעבור דקה: נו, מה את אומרת?אני: שום דבר, אני לא יודעת איך
אומרים דברים כאלה.הוא: אז תכתבי, הנה, על הנייר.והוא הגיש לי
נייר חלק. אני: טוב...לא, אני לא רוצה לכתוב.טוב, אני אגיד לך
אבל שלא תגיד לאף אחד.הוא: לא, תכתבי אם זה קשה לך להגיד. איזה
מין תינוקת את! וגם אני אכתוב לך מה שאני ארצה.אני: לא, אבל
תחזיר לי את הנייר. בסוף אמרתי לו בעל פה,ששמעון צדק ובטח
האחיות שלו נחמדות אם הן דומות לו. (זה היה הכי הרבה שיכולתי
אי פעם להגיד לבחור!) והוא רק חייך חיוך חמים, כמו תמיד. אני:
אבל תדע שאני משנה את הדעה כל רגע! כעבור רגע שאל אותי: נו,
שינית את הדעה?אני: לא...כן...קצת. אבל תדע שעכשיו אני אשנא
אותך.הוא: מה יש? אני: אני תמיד שונאת אנשים אחרי שאני אומרת
להם דבר כזה. (כאילו! בחיים עוד לא היתה לי שיחה כזו עם אף
אחד. לאף אחד לא אמרתי שאני מחבבת אותו. נזכרתי בעמרם מבה''ד 7
שהיה מלגלג עלי עם רותי וכך בטח יהיה גם עם שלום: הוא לא
מתייחס אלי ברצינות, וחוץ מזה אני לא רגילה 'להתחיל' עם
אנשים...כלומר עד היום...) הוא המשיך לפלרטט אתי-שאל אם שיניתי
את הדעה (שהוא נחמד)לא יודעת בדיוק מה עניתי, אבל בינתיים קראו
לו לטלפרינטר. הוא ניגש אך מדי פעם בראותו אותי: את עוד צריכה
לענות לי! וכשהלך לאכול אמר לי: אני עוד אבוא כי אני רוצה לדבר
אתך. אני: לא, אל תבוא! הוא: לא? אני: לא! הוא: את עוד תתחרטי
על זה. וזהו.                                                
     יו! מה עשיתי!!! עכשיו אני בחדר, נרגשת כולי...בחיים לא
אצליח שוב לדבר אתו באופן חפשי...והרי אנחנו נפגשים בחדר אלחוט
כל הזמן...זה מה שאני נוטה לחשוב.

יום חמישי 16.1
גילה יקרה
כעת אני יושבת על חלון הצריף שאליו עברנו אסתר ואני, היום,
במגורי הבנות, לפני כשעתיים.כיוון שהיא עובדת במשמרת צהריים
סידרתי אני את החדר ושטפתי. כעת השעה חמש פחות עשרה. בחוץ
קריר, הקרירות חודרת מבעד לסוודר שלי. מולי משתרעים שורות
שורות של גפנים, - מאחורי התייל, ובסופן בתיה של רמלה ועצי
אקליפטוס גבוהים עד היכן שדופן הקיר של החלון מסתיר מהעיין.
משם נשמעת נביחת כלבים, קולות צפירה של אוטומובילים, והלמות
ברזל.מקרוב, מאחורי, בחדר המחובר לחדרי, מסתובבת בת ומסדרת גם
היא את החדר שלה, שכמוני, גם היא עברה אליו עתה. במצב זה אין
הרבה חשש שיראוני, כי ביתן זה הינו האחרון בשורה.מהכל כאן
עולים דמדומי הערב. העננים מוורידים בשוליהם, הבניינים כבר
מתערפלים במקצת. נעים לשבת כך, אם כי  לבטח נחשבת אני למטורפת
במקצת בעיני החיילת שעברה מאחור עם דלי.
היודעת את, ש. אזולאי , מפקדנו הזמני בן ה35, אמר היום משפט
שפגע בנקודת התורפה שלי: הייתי נותן לך ללמוד כפליים, אבל את
לא מראה התעניינות...!גילה, שוב חוזרת הסיטואציה מהקבוץ. אותו
הדבר בכל מקום. אני נראית  אדישה-כאשר זה רק מרוב פחד
להפגע.... אחרי זה באה  השיחה הזו: הוא: מעבירים אותך מפה!
לכנף 1 כנראה.  נרעדתי. הוא: מה יש, את לא רוצה?  אני: אני
רוצה לרמת דוד! הוא: בחיוך סרקסטי:  מטומטמת! איפה זה כנף 1 את
לא יודעת? אמרתי לו שלא אבל נעלבתי כולי מהביטוי הזה שלו. הוא
הרגיש בזה  ואמר לי שלא אהיה רגישה כל כך. .(לא הודיתי בזה,
אבל זה היה מאד מכאיב. בכל זאת, אני חדשה בכל הענין הזה של צבא
ולא יכולה לדעת הכל..מאד התביישתי!)

איני יודעת אם לשמוח או להצטער: קרוב לבית, מחנה סגור,
והזדמנות לתפקד בעצמי כי אהיה במשמרת לבד-לא כמו פה. המשמרת שם
מורכבת מאיש אחד בלבד. אולי אז אכנס לעבודה ממש, דבר שהנני
חרדה כל הזמן שלא אוכל לעשותו. (כי פה תמיד יש מי שיודע יותר
טוב ועושה את העבודה וככה אין לי הזדמנות ללמוד ממש...)
אבל אני לא ממש שמחה. אני אהיה רחוקה מפה, מכל החברה שכאן
ומהבסיס המלא אנשים ופעילות, מאורן, משלום שבטח יישאר באיזור
המרכז-טוב, הוא גר פה! הוא טוב ובטח ישאירו אותו כאן.ושם, שוב
אנשים חדשים, ומשמרות ארוכות ומשמימות...באיזה מקום יש לי
הרגשת אכזבה: מי שטוב, משאירים במפקדה. כנראה אני לא טובה
מספיק...
בקשר לשלום אספר לך בפעם אחרת. פשוט אין לי זמן.

יום ששי 17 בינואר
גילה יקרה.
היודעת את, כאן  נראים הדברים אחרת לגמרי מאשר שם, במחנה. כאן,
בקבוץ, מכירים אותך עוד מלפני הצבא. יש להם דעה קבועה עלייך,
ולא ישנוה בקלות. הם מביטים בך כבאותה אילה שהיתה אז...לא
השתנית...(כלומר רק בגלל שאת חיילת) או: איך השתנית, אך הכל
יחסית לאז. דמותך המקורית בעיניהם היא זו שבזכרונם. כאן בקבוץ
איש אינו מתעניין בך במיוחד. יש עוד כה הרבה בנות, שמכירים
מזמן לטוב ולרע.. ואילו במחנה- כל אחד בוחן את היריב' (או
ה'בשר טרי') החדש. הוא נשפט לפי התנהגותו בלבד. שם במחנה יכולה
את להתנהג בחפשיות, אך דעי שזה בלבד יעצב את הדעה
עלייך.העיקר-כל אחד הוא חדש בעיניך, ואת חדשה בעיניו. והוא
מתעניין בך בלי דעות קדומות וידיעות קודמות. לכן, הפחד מהמושג
שיש עליך כאן בקבוץ מפריע לך להתנהג כרצונך. 'מה קרה לה'? ולכן
אני שומרת מרחק בין מקום למקום.למשל, גם הפלירטוט הזה עם שלום
היה נראה כאן תמוה. איזה אישיות הוא? איזה עסק יש לה עם אחד
כזה?כל כך רחוק מהעולם שלי.  
ובכן, עדיין לא ספרתי לך שאחרי אותו יום, היו כבר כל מיני
דברים שגרמו לי למסקנה שהוא אינו מתיחס אלי ברצינות. אך אני
איני מעריכה אותו בתור בן אדם. אבל מה זה חשוב? הוא גורם לי
ל'תחושות'. -  למחרת אותו יום הוא התנהג  קצת בלי לדעת איך
להתיחס.. בהתחלה כשהוא אכל תפוז הוא הציע לי, כל כך באבירות!
אבל אחרי כן, כל פעם כאשר אני שלחתי מכתב בטלפרינטר, באתי
להגיד לו (הוא כאילו ממונה עלי בתור אחד עם יותר נסיון) והוא
אישר לי: תשלחי! או: אל תשלחי. אני התווכחתי אתו קצת ובסוף הוא
התרגז : תעשי מה שאת רוצה! אכפת לי הרבה!  
אמרתי לו ברוגז (כי זה הכי העליב אותי): עכשיו אני באמת שונאת
אותך! הוא: תשנאי! כאילו שקודם היא אהבה אותי! ואחרי כן,
בהצטדקות למחצה: רוצים לעזור לך, ואת...
מאותו רגע לא דיברתי אתו עוד איך ומה אני מרגישה כלפיו...
מאז כשאני באה לעבודה, הוא אומר: שלום.כמו לכולם. אך בזמן
המשמרת, באחד הימים בזמן פנוי, הוא ואני שיחקנו בספרות - מין
משחק כזה.והוא מדי פעם נוגע במתני או לוחץ את זרועי- זה מעביר
בי מין זרם כזה!  בערב ההוא  ישבתי ושיחקתי עם בן אחד שבמשמרת
במשחק מפה - חיל שאגב, מתלהב נורא, אפשר לחשוב  שהתאהב בי,
ואני חושבת : הבחור הזה הוא לא פסגת האינטליגנציה! אבל רק בלב,
. בכל אופן ישבנו ושיחקנו בספרות   כשבא שלום. הוא נעמד לידי,
תחילה נשען עלי, אז הדפתי אותו. הוא נעמד מהצד השני, מביט
במשחק. בברכו נוגע ברגלי.. הזזתי את הרגל-הוא גם כן. אלוהים!
איזו הרגשה מוזרה שחלפה בי! כאילו לא יכולה לעשות נגדו דבר!
וגם הוא חש זאת כי העפתי בו מבט חסר אונים כזה, שהוא כנראה
הבין וסילק את רגלו. אבל למחרת אמר לי שאני כזאת שכל אחד יכול
לעשות אתה מה שהוא רוצה. אמרתי לו שלא יחשוב כך, אבל בלבי
חשבתי שאם אני ממשיכה ככה אז הוא יהיה צודק. אני משותקת וחסרת
הגנות לגמרי בנכחותו!
אתמול בערב הוא קרא לי לנסוע אתו להביא אוכל לעובדים למטה. הוא
הנהג.- אם להגיד את האמת, חשבתי שהוא יגיד או יעשה משהו. איפה!
וטוב שלא! זמן מה לפני סוף העבודה אני ואריה זמיר-הבן השני
שמשתלם כאן - דברנו קצת (יש לאריה הזה חצ'קונים  מזעזעים! קשה
להסתכל על הפנים שלו!) אז דיברנו כששלום נכנס ואמר: שמעתי מה
שאמרתם! אני: לא היה מה לשמוע! מה שמעת?  הוא: בואי אני אגיד
לך מה שמעתי! התקרבתי והבטתי בו בסקרנות הוא: בואי! - והביט בי
במין  עיניים כאלו ! איני יודעת אם כך נראות עינים של אוהב, או
שזה סתם חמימות כזו - או תשוקה. בכל אופן, מין מבט מיוחד. ושם
כמה אצבעות על ערפי, ברכות, ועוד משך אותי אליו קצת.  גילה,
הרגשתי בבטני, ממש הרגשה מוחשית, תחושה כאילו עוד מעט אנמס! או
שאצנח ארצה!  מין חולשה כזו. אך לבסוף השתמטתי ממנו בחוסר
רצון, האמת, ואמרתי בהתגרות: אין לך מה להגיד! בעצם, התגריתי
בו. וזהו. לא קרה כלום.הערב נגמר וכל אחד הלך לביתו. אני לחדרי
במחנה.    
                             ובכל זאת,  יש לי הרצון הזה
כאילו להיות  מסוגלת לכבול אלי מישהו, להפכו למאושר או אומלל,
לקשור אותו אלי! (ובסוף זה דוקא קורה לי! זאת אני שאומללה, וזו
אני הסובלת, ומפחדת לתת לעצמי ללכת עם רגשותי, ובורחת כל
הזמן...)
אל תשימי לב לדברי. עיני נעצמות מאליהן.השעה אחת פחות חמישה
ואתמול עבדתי לילה . שלך אילה

יום ראשון 19 לינואר
גילה יקרה.
האם זה מה שנקרא:''התעוררות''? אני מתנהגת אחרת לגמרי. איני
יודעת איך ומה לכתוב לך.רק שהכל כל כך מוזר! כנראה שיחסי לבנים
אינו טבעי. איני יכולה לדבר אתם על מה שמדברים בני אדם כרגיל.
והנני מתנהגת בצורה מוזרה וכל כך שונה ממה שאני באמת! היודעת
את, אין לי שום קנה מידה לגבי בנים. לגבי בנות כן, אך על בחור
איני יכולה לקבוע דבר. אם טוב הוא או רע או בכלל איזה טיפוס
הוא. האם הבנים הם אנשים כמו כל אחד, או ש...כל אחד הוא טיפוס
שונה ומיוחד, כלומר, האם הוא נראה בעיני נחמד רק בגלל המשיכה
או שהוא באמת נחמד גם בתור בן אדם? ואיני רגילה לדבר גלוי עם
בן. גם זה כנראה המשך יחסי לאבא. אתו מעולם לא דברתי ברצינות,
ואם כבר היה מצב כזה, הוא היה מיד מתחיל להסביר לי ברצינות-כמו
מורה, ואני הייתי מיד באה במבוכה תחת מבטיו והסבריו, כמו מאדם
זר, והייתי ממהרת לענות כן-אף אם לא הבנתי.האם שלום נחמד או
שהוא טיפוס ש'מתעסק' (עם כל אחת)? או שאני רואה בכל זבוב פיל?
כשהלכנו מהחדר אוכל-אביבה, שלום ואני הוא הלך אל הדואר. אחרי
כן שאלתי את אביבה מה דעתה עליו. היא אמרה שהוא חמוד.ו-מדוע
שאלתי? אמרתי לה שאין לי שום הבחנה בבנים.
בכלל, איני יודעת על מה מותר לדבר עם בנים ועל מה אסור,איני
יכולה לדבר עם בן כמו שהייתי מדברת למשל עם אמי, או עם בנות.
בגילוי לב. האם הם בזים לדברים כאלה, לרגש? ובכלל, האם איראה
מוזרה בעיני שלום אם אדבר אתו חפשי (שאני לא יכולה...)האם הוא
מחבב אותי? או שהנני סתם אחת בעיניו? ואם כן, אז למה? היודעת
את כמה חסרת בטחון אני בעניינים כאלה? היום ישבתי ודיברתי
אתם-אתו ועם הבן השני, והפסקתי באמצע.. שלום שואל: מה את
מפסיקה באמצע? ואריה זמיר אומר: את כמו ילדה קטנה. שלום: לא
כמו אלא באמת. ובאמת אני מהססת המון בדברי., ולפתע מפסיקה
.גילה, איזה מין מושג מוטעה יש להם בטח עלי. תארי לך שהיו
יודעים כמה אני אגואיסטית! הרי בכלל אינם מכירים אותי! הם ישבו
ודברו אתי ואחד מהם שואל אותי: תגידי, יש או היה לך חבר? אני:
תראו, מה זה מעניין אותכם? שלום: תגידי! הייתי נורא נבוכה.
חייכתי והפניתי פני לחלון. לכי להצטדק מדוע לא היה לך חבר!
השתמטתי מתשובה. רק בצהרים כשהלכתי עם שלום לאכול,  ואחרי שהוא
שוב שאל אותי אמרתי לו שלא. הוא: מה, לא הצלחת לתפוס לך?
נפגעתי במקצת. אמרתי לו: בכלל לא בגלל זה.  הוא: מה, הם כל כך
תמימים שם! לכי והסבירי לו! הרואה את, נעשיתי דומה לבנות האלו
שתמיד הסתכלתי עליהן בבוז: רק זה מעסיק אותי!  מוזר לחשוב שיש
כאלה שעוסקים למשל בשאלה, נאמר האם יספיקו עד הגשם לעשות בשדה
את כל העבודה . נקלעתי למין מעגל קסמים שעיני הסובבים בו
סומות. מוזר לחשוב, שרק בעוד, נאמר, 10 שנים, לאחר שתשקע
המשיכה המינית, יתגלה פרצופו האמיתי של כל אחד שנראה לך כרגע
מעניין ומושך. הסערה תשכך ואז תראי איך באמת איך כל אחד בתור
בן-אדם, איך הוא בעבודה, מה הוא משקיע בכל דבר ובכלל, איזה מין
טיפוס הוא, בלי הרגש והמשיכה שכרוכים סביבו .כי כרגע-כל בחור
הינו ''גבר'', וכל נערה היא ''נקבה''. כמו חיות, המחפשות את
בני או בנות זוגם. כולם נחמדים, צעירים, חייכנים אך איך הינם
באמת-בלי המסווה שנוצר בגלל המין? איך לומר?  לעתיד פתרונים.
  עוד דבר מה. יהודה ויסמן בא היום הנה. יש לו עוד חודש בצבא,
ובזמן זה הוא יהיה כאן. כבר מלפני ימים מספר ידענו שיהיה פה כי
הגיע מברק גלוי שכתוב היה בו דבר זה. כשחזרנו מארוחת צהרים
פגשנו את רותי והיא אמרה שהוא ישנו. שמחתי באמת. הייתי מאוהבת
בו בבה''ד 7, עם העיניים החומות, המלוכסנות, הצועניות שלו.(וזה
לא עבר לי עוד...) הוא היה תמיד עם המדריכים-אבל הוא היה
המדריך הכי חמוד. נכנסתי למברקה, מחכה שהוא ייגש ובסוף הוא
נכנס לפתע: שלום אילה! אני חייכתי בשמחה ולחצתי את ידו. (אולי
הוא הרגיש? ואולי גם הוא קצת אותי?...) הוא, באירוניה, כמו
תמיד מושיט את לחיו (נו, נשקי!) ואני פרצתי בצחוק. אך מיד
התעלם לגמרי מקיומי. הוא חבוב כמו אלף אחרים אבל אני מאוהבת
עכשו ביותר מדי ביחד!

יום שלישי 21.1
גילה יקירה
זה מה שקורה כאשר הינך יותר מדי מלאה בחמימות המזג הזו, ושאין
לך למי להעניקה. אל אלוהים. אל אלוהים! איזה שטויות עושה אדם
כשהינו מאוהב או כאשר הוא מלוהט! גילה יקירה, תמיד, בכל מקום
הריני הורסת את היחס אלי במו ידי! כאשר אני מדברת שטויות,
ולדבר שטויות, זה קורה לי בכל פעם כאשר הנני קצת מכירה האנשים
שאתם אני נמצאת. גילה, אני ממש מלאת בושה, ממש, וכן-רגש של אי
נעימות מפני מה שיחשבו עלי עתה האנשים שבפניהם 'הצגתי'. שכן זו
היתה לבטח הצגה נאה בעיניהם! מה עושים, באמת, כאשר את מתבלבלת
מנכחות האיש שאת מאבדת את ראשך בגללו, ולא שולטת בלשונך! גילה,
את יכולה לצחוק ממני כהוגן עכשיו, שכן אני איני טובה מכל אותן
הטיפוסיות ה'מיוחמות'! שמעי: לאחר העבודה נכנסתי לחדר תרבות
ושם הקשבתי קצת למוסיקה ולשירים פופולאריים. בינתיים דיברתי עם
אחד, סתם טכנאי. בכל אופן אני חייכתי וצחקתי כל הזמן (הזאת
אני, הבת מלאת המרץ הזו, שיושבת ומעודדת את הבחור שמדבר אתי אף
שאיני מעריכה אותו כלל אלא סתם רק בגלל היותו מהמין ההוא!)
יהודה הסתובב בשטח ומדי פעם נכנס לחדר ההוא ופעם אחת ניגש
והתישב שם בקרבתי. אך ניכר שאין אני מעניינת אותו ביותר. הוא
צוחק איתך רגע, ובמשנהו-איננו חש בקיומך! לפתע קם וגחן ממש מעל
כתפי - אני נרתעתי קמעה - ושאל משהו את הטכנאי על המכשיר.
בראותו איך נרתעתי , אמר משהו לא ברור. אחר כך הלך למברקה.
ובכן, כמו אחרי מגנט, כעבור רגעים מספר גם אני הלכתי לשם. (לא
יודעת אם לצחוק או להצטער שנכנעתי למשיכה שחשתי אחריו...): על
כל פנים. שם, במברקה  התישבתי - הוא לא היה שם - והתחלתי לפטפט
שטויות אתם. מילא, זה עוד היה סתם. אבל אחר כך יהודה נכנס,
ובעת שאני עמדתי עם הגב הוא החל לסדר לי מאחור את צווארון
החולצה מעל לזה של הבטלדרס (כך הוא אמר, שהוא מסדר)הוא נגע
בערפי כל הזמן, ובעת שאני נרעדתי נגע בלחיי, ואחר כך כאילו
הרגיע אותי בהסבירו לי כביכול מה הוא עושה: את צריכה להיות
מסודרת! זה לא יפה ללכת עם הצווארון בפנים!) הוא גם לקח את ידי
ואני רעדתי כולי וצמרמורת עברה בכל גופי, התכווצתי ולאחר שהוא
המשיך עוד רגע 'לסדר לי את הצווארון', נשמטתי מידו. הוא שאל,
בהביטו בי בעיניו החצופות והליצניות כל כך: מה יש? אמרתי לו:
אתה מדגדג אותי! הוא: אילה, לא ידעתי שאת...לא סיים את דבריו
אבל דיבר בצחוק וברצינות למחצה אך לא המשיך באותו הקו אלא אמר
משהו בקשר לחולצה שלי.
בינתיים התאספו שם עוד חברה: רמי, גלי, רותי, יהודה ואני-אני
בתואנה שאני מחכה לארוחת הלילה שכן לא היתה זו המשמרת שלי
וכביכול לא היתה לי סיבה להיות שם.ואחר כך התחילו כולם לדבר
ואני הבטתי באותו זמן ביהודה. חייכתי והבטתי בו בהתרגשות
כזו,שהוא הביט אלי, נתחייך ואמר: תודי שאת קצת אוהבת
אותי!אמרתי: נורא אוהבת אותך! למחצה באירוניה, אבל אחר כך
התפרצתי ברגש עז: אני באמת אוהבת אותך! בחיי! כאילו היתה זו
תגלית גם לי. ראיתי איך שרמי צחק לעצמו מול וידוי האהבה המשונה
הזה. וגלי גם היא.  זה היה כל כך יוצא דופן שהם לא ידעו כלל מה
אומרים, רק צחקו לעצמם. כעבור כמה דקות גלי אמרה: אתם יודעים
שיוסי ניסה להתלבש על אילה כשהיו עדיין בבה''ד 7?(זה לאחר
שמישהו הזכיר את יוסי, שעבר יחד אתם את קורס הקשר עם רמי,
מזרחי - שני אלה עכשיו בבסיס  8- ויהודה.) אמרתי לה: גלי, מה
את מדברת שטויות! גלי: כן, נו בחיי, כל ערב היו מספרים לנו מה
שנעשה שם, בטלפון. איך שיוסי ניסה להתלבש על אילה.   אני: מה
פתאום? בכלל לא דיברתי אתו!   לא דיברתי אתו בכלל. מה פתאום!לא
הרגשתי כלום! יהודה: אל תנסי להכחיש! - הוא חייך כמבקש שאאשר
את דבריו: 'רק נשיקה אחת, לא יותר!: אני חרקתי שיניים בצחוק
ובחוסר אונים יחד. אך הכחשתי בכל תוקף שהיה משהו. אני בטוחה גם
עכשיו שגלי שיקרה כי הרי אי אפשר שיהיה נסיון כזה בלי
ש'הפציינט' ירגיש. הוא לא היה  מדבר אתי כמעט כלל מחוץ למורס.
ואני התייחסתי אליו במקצת ביראה, וקצת חיבבתיו - בבה''ד 7. לא!
לא זה בכלל לא מצטייר כאמת בעיני. או אולי האחרים ראו מה
שבתמימותי אני לא ראיתי?

=======================







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
השמאלית יותר
מגרדת

<גרבצן מהרהר>


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/3/10 9:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה