"ודיברו השוטרים אל העם לאמר: מי האיש אשר בנה בית חדש ולא
חנכו? יילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה, ואיש אחר יחנכו. ומי
האיש אשר נטע כרם ולא חללו? יילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה,
ואיש אחר יחללנו. ומי האיש אשר ארש אישה ולא לקחה? ילך וישוב
לביתו, פן ימות במלחמה, ואיש אחר יקחנה.  ויוסיפו השוטרים לדבר
אל העם ואמרו: מי האיש הירא ורך הלבב? ילך וישב לביתו, ולא ימס
את לבב אחיו כלבבו." (דברים כ' 5)

"ואם אני רוצה להגיע לרחוב האמת?" שאלתי, "אה... זה נורא פשוט,
תתקדם ישר, ותפנה שמאלה בפנייה השלישית" אמר האיש שעמד בקרן
הרחוב.
"ושם זה רחוב האמת?", שאלתי, "לא" הוא ענה בנחרצות והוסיף "
אבל תשאל שם כבר".

אולי כי קשה לי לקבל דברים כמובנים מאליהם או אולי סתם בגלל
שאני נודניק, שאלתי לפחות עוד שני אנשים וילד שעברו באזור, אך
לאף אחד לא הייתה תשובה טובה - אז הלכתי לשם ושאלתי, ועד
שהגעתי כבר די שכחתי למה אני מחפש את רחוב האמת.

בן 32, לא שמן ולא רזה, לא גבוה ולא נמוך, לא חכם ולא טיפש -
זה די מסכם מי אני.
חלומות? תקוות? שאיפות? טראומות? - לא פה, תלכו למקום אחר, פה
תמצאו מישהו  שאוהב את החיים והם אוהבים אותו חזרה. למרות
שאהבה זה עניין של השקפה.

כל כמה זמן אני מוצא את עצמי שואל לאן אני הולך באמת, אולי כבר
הגעתי, איפה הדברים הטובים שמבטיחים לך כשאתה קטן? איפה האישה
שתחכה בבית ותעשה כל מה שאני רוצה? איפה הילדים שיתרוצצו בחצר
ויחממו לי את הלב? איפה חשבון הבנק שיתפח מאליו? איפה הטיולים
עם המשפחה בסופי השבוע שריח הבשר בהם מתערבב עם ריחות הזיהום
בנחל? לא הייתם מעדיפים כשאתם קטנים שמישהו בוגר ואחראי - לא
שקל למצוא כאלה, יישיר אליכם מבט ויאמר ברצינות: " אתה רואה את
החיים המסריחים האלה? זה לא משתפר ככל שאתה גדל..."
אבל לא, במקום זה כולם מעדיפים להמשיך להאמין, וחמור מזה,
לגרום לך להאמין שהכל בסדר, שהגלגל הענק הזה מסתובב בכיוון
חיובי - כשהוא בעצם חוזר על תנועתו שוב ושוב.

הילדות... דווקא עברה, ילד של ספרים, עם דמיון מפותח ותאבון לא
פחות מפותח - ככל האדם כשנאלצתי לבחור בין "לבלוע" עוד ספר
ללבלוע שניצל הבחירה הייתה פשוטה.
בית, זוג הורים, חברים, סיגריות, אלכוהול, רוק כבד, חולצות
שחורות, גיטרות, לימודים, הברזות, ים, בגרויות, צו ראשון, צו
ראשון חוזר, אח שכול וצבא משמעותי בתל השומר, יותר נכון שומר
בתל השומר.
חמישה חדרים בבית, חדר הורים, סלון, חדר אורחים, החדר שלי
והחדר שאסור להיכנס אליו - החדר של אלעד.
אני זוכר את היום הזה במעורפל, אני זוכר שעישנתי נרגילה עם
וודקה, אני זוכר את הצרחות ואת הקמטים שהתהוו בפנייה של אמא
באותה השנייה ועד היום - קמטים שלא עוברים, אני זוכר שלושה
אנשים עם מדים מגוחכים ופרצופים מגוחכים מרצינות, אני זוכר את
אבא שעד אותו היום חשבתי שהוא נולד ללא רגשות עומד קפוא, ללא
רגש, ונזהר שלא להוציא מילה מהפה שאולי כולנו נזכור שהוא אמר
משהו דבילי באותו הרגע כמו בעוד כמה רגעים משפחתיים שנצרבו
לכולנו.
ואני זוכר את החדר, למעשה אני לא צריך לזכור יותר מדי, כי מאז
לא השתנה שם כלום, אם מישהו לעזאזל חושב שאפשר ללכוד ריח של בן
אדם במשך 10 שנים, אני הראשון שיגיד לו שהוא טועה, אלא אם כן
לאלעד היה ריח של טחב - ואני יודע שלא, היה לו ריח רע אבל לא
של טחב.
אותו החדר, שנשאר אותו דבר, כי אמא באמת חשבה שלא נשים לב שהיא
עשתה עליו מקצה שיפורים - מי באמת חשב שילד שנהרג יוכל להיות
בלאגניסט? הרי זה לא משהו שאפשר לפרסם אחר כך בעיתון.

שני כדורים, אחד בבטן ואחד בראש קטעו את חייו, פגיעות מדויקות,
מדויקות מדי, לא היה אפילו מה לעשות איתו, רק להעלות לו את
הניילון על הראש, שמיכה זה רק בסרטים עם תקציב.
הוא לא היה הלוחם האמיץ שהקריב את חייו, אני אפילו די בטוח שאם
הייתם שואלים אותו הוא היה מוותר על התענוג, לא רצה בכלל להיות
קרבי - רק אחרי שבוע ששהה במעצר בבק"ום הבין מה הוא באמת רוצה
- או מה רוצים בשבילו.

הנדסה קרבית, טירונות, טקס השבעה, חיים ומשה ובועז שרעבי
נפגשים ברמקולים שנותנים למילה סאונד משמעות טראגית, בדיחות על
קטיעת איברים, חברים, תמונות עם נשק, רגילה ,פרידה מהחברה, סקס
עם הפקידה הפלוגתית במשרד של המ"פ, קו בשכם, לילה, שמירה של 8
שעות, מחבל , חושך, צעקה, שלוש יריות ושקט.

מצאו אותו רק כשבאו להחליף אותו - נגמר.

ואז ההודעה, והעיתונאים, והאתר באינטרנט שחברים שלו הקימו
והפסיקו להיכנס אליו - כמו שהפסיקו להיכנס לביתנו.
והשאלות הלא פוסקות של אנשים שרוצים את המידע הכי פרטי לפרסום
במקום הכי ציבורי - ולך תסביר שאתה בעצם לא יודע עליו את
הדברים האלה, אז מה עם הוא אח שלך? מתי כבר יצא לכם לבר על זה
שבגיל 12 הוא חלם שהוא מת בתאונת דרכים? ואיך זה קשור לשכם
ומחבל ושני כדורים מדויקים?

וההורים, או בעצם אמא שנכבה משהו בפנים שלה באותו היום, אצל
אבא אתה לא זוכר פנים בכלל מאז שאתה זוכר את עצמך, ואיך פתאום
כבר הילד שנשאר הוא לא באמת ילד ומתעסקים רק בילד שחסר?
והמשפט הבנאלי שלא אומר כלום, שכולנו גדלנו ואלעד נשאר בן 20.
והאזכרות, שכל שנה יש בה פחות ופחות אנשים? וכל שנה הטקסטים
נהיים יותר ויותר טכניים?
והקבר, שהאותיות החקוקות עליו כבר איבדו משמעות? כמו החיים של
כולנו? כמו החיים שלי?
והשמחות המשפחתיות, שתמיד מישהו נזכר להזכיר אותו כאילו כולנו
שכחנו את החיים שלנו לפני 12 שנים איפשהו...
כל אחד מכיר מישהו שמת בצבא, לא כל אחד מכיר מישהו שמת ביחד
איתו.

זה לא שזה קל, זה גם לא קשה אם לומר את האמת, זה פשוט עובר,
כמו כל דבר טוב או דבר רע בחיים, אנשים מפחדים להשתחרר, מפחדים
לא לזכור, חוששים מהיום בו הם יעשו משהו בחייהם ולא ייזכרו
בו.

אני הפסקתי לפחד, קניתי דירה, שלושה חדרים - לכולם אפשר
להיכנס, בכולם יש ריח של בית, ואין שום פינה בבית שדולק בה
איזה נר, או שיש בה תמונה גדולה, של איש גדול שהחיים לקחו  -
לא כי שכחתי אותו, אלא כי אני לא באמת רוצה לזכור.