השכל מחייב,
הלב ממאן,
צריר מערער
המשווע לתיקון.
ילדותיות, כוחניות, דווקאיות, משיחיות,
מטות את השכל אל הלב.
ביקורתיות, מוסרניות, עייפות, נהנתנות,
מסיטות את הלב אל השכל.
מכחישי המציאות אל מול
המתכחשים לעבר,
זורי החול בעיניים כנגד
סותמי הגולל על המורשת.
כביכול הברירה העומדת -
להכחיש או להתכחש?
להתעוור או להתנכר?
האם לא ניתן לוותר על ההרמוניה -
להתיר ללב להתרפק על עברו,
לאפשר לשכל לתכנן את עתידו?
כלום לא ניתן ליטול משני העולמות -
לזכות בעתיד מבלי לאבד את העבר?
שומה עלינו להתפכח ולא להשתכר,
להשתבח ולא להתנער.
ואיך נישא בכאבים?
יתכן והמזור ימצא בוריאנט עדכני של תרופת הסבתא
ממשפחת אחרית הימים.
סתיו 2007
|
