אני עדיין זוכר את אותו הלילה שגמלה בליבי ההחלטה להתאבד.
אני יודע שרובכם חושבים שתכננתי את זה הרבה זמן, לפרטי פרטים
ולאחר המון הרהורים בנושא. אז זהו שלא. ההחלטה שלי להתאבד
הייתה די ספונטנית ואפילו הלהיבה אותי ככל דבר ספונטני אחר
בעולם. כמו להתחיל עם בחורה בבאר, כמו לתכנן לעצמך מסיבת הפתעה
שאף אחד לא יגיע אליה, כמו להניח תפילין. ספונטני. תמיד הלקתי
את עצמי על כך שאני ספרינטר למרחקים קצרים ולא איש של מעשה.
לכן החלטתי שאם יש משימה שבה אני אשלוט בסביבה ולא אכשל או
אעצור באמצע זו תהיה משימת ההתאבדות שלי. זו הספונטנית.

יש אנשים שבורכו בוורידים. אני לא. הייתה תקופה לא קצרה
שהתאמנתי בחדר כושר והם די בלטו , אפילו על הריבועים שבבטן.
אבל לא היה סיכוי שאתאבד בתקופה כזו.
אז ניסיתי בכח, חושב בשקט ומקלל בקול על זה שאני אף פעם לא
זוכר לקנות סכיני גילוח בזמן. הסכין הזה די שחוק וגם אין לי
וורידים. לפחות לא כאלה שאפשר לחתוך בנקל. נעמדתי מתחת לזרם
המים החמים בדוש, שנמצא במקלחת המתפוררת שלי. על המראה כבר היו
אדים, זה היה די אירוני בעיניי לחשוב על כך שלא אזכה להביט פעם
אחרונה לעצמי בלבן של העיניים לפני שאני מזדכה על נשמתי בפני
האפסנאי העליון. אולי ככה עדיף.
נזכרתי באיזה סרט שראיתי ובו מישהי נכנסת לאמבטיה וחותכת לעצמה
את הוורידים. הגניב אותי לראות את המים נהפכים אט אט לאדומים,
לא בגלל שאני סוטה, אלא בגלל שאני אוהד הפועל. אולי זו גם
סטייה.
במקרה שלי היה קשה מאוד. עמדתי מתחת למים החמים וניסיתי לחצוב
בבשר החי , לחפש את המקום המדוייק שבו צריך לחתוך, ע"פ השכלתי
האנטומית הדי פשטנית.חפרתי בשתי הידיים, שלא יהיו פאשלות.
כשראיתי מעט דם זולג על הריצפה ונשטף בתוך הג'ורה של הדוש לא
יכולתי שלא לחשוב שסוף סוף הצלחתי לעשות משהו כמו שצריך. בפועל
לאחר שעברה חצי שעה ואני עדיין עומד וממתין בציפייה דרוכה
לנשימה אחרונה, יצאתי מהמקלחת בתחושה של תבוסה. הסתכלתי על
החתכים , הם לא היו מאוד עמוקים. למעשה, אני זוכר שפעם נחתכתי
בגילוח וירד לי הרבה יותר דם אז.
אז חבשתי את שתי הידיים עם תחבושות אלסטיות, כדי שהדם יעצור,
לא רציתי ללכלך את המצעים שאמי טרחה ברוב טובה להחליף לי באחד
מביקוריה הלא תכופים.
נשכבתי במיטה בייאוש, עד שנזכרתי.

במגירה הייתה מונחת חפיסה משומשת שהכילה עשרה כדורי קלונקס. 2
מיליגרם. מאלו שאם תיקח מספיק מהם תוכל לעמוד בגבורה אפילו מול
עצמך. נזכרתי בפסיכיאטר שלי , במבט המטורף בעיניים שלו והצחקוק
המטריד משהו בעודו מספר לי ללא כל הקשר מלבד איומי ההתאבדות
שלי שפעם מישהי בלעה שלושים כדורים כאלה והיא בסך הכל הקיאה את
נשמתה ועברה להמשך טיפול ושטיפת קיבה במחלקה הפסיכאטרית בתל
השומר.צחקק ורשם לי את המרשם.
יש אנשים שבורכו ברפלקס הקאה גמיש, אני לא. אני אף פעם לא
מצליח להקיא. ליתר ביטחון לקחתי חבל שקניתי לא מזמן במשביר
לחקלאי למטרה אחרת לגמרי. עשיתי קשר לולאה כפול, שלמדתי להכין
בצופים, והכנתי חבל תלייה. האמת שזה לא כזה מסובך. כל מה שצריך
זו מסילת ברזל קטנה שיוצאת מהתקרה.או וו. או בורג מאוד עבה. זה
הרבה יותר טוב מלתלות את עצמך על מנורת פלורסנט,שבאופן אירוני
למדי במקרה זה,דווקא כשהאור נכבה, אתה יודע שכשלת.
הלולאה היפה שהשתלשלה ממסילת הברזל בתקרה קרצה לי, אבל זה היה
המוות הפחות מועדף עליי. למות מחנק נראה לי די פתאטי. גם לא
הייתי מוכן שתהיה לי הבעה מופתעת על הפנים כשאני מת. או במקרה
שתישבר לי המפרקת, היה נראה לי לא הוגן שאמא או אבא ייכנסו
לדירה שלי לאחר שיבחינו שהאדמה בלעה אותי, ויגלו אותי שרוע על
הריצפה, על הבטן, אבל עם הפרצוף מחייך אליהם.

אז בלעתי את כל הקולנקס בבת אחת. הנחתי את סכין הגילוח מתחת
לכרית ליתר ביטחון, מי יודע ,אולי כשהעור יבש יותר קל לחתוך
אותו, וגם ככה זה רק במקרה שאכשל. ולא הייתה לי שום כוונה
להיכשל הפעם. אני חושב שאם כל כישלון שלי היה מכוון אולי לא
הייתי מגיע למצב הזה. ככה חשבתי גם באותו רגע, מה שגרם
להירקמותה של תוכנית ללא סיכונים. אני לא אחכה עד שהקלונקס
ירדים אותי או יגרום לי להקיא, אני אתלה את עצמי עוד לפני.
השעה הייתה כבר שתיים עשרה וחצי בלילה. התכוונתי לכבות את
הטלוויזיה אבל לחצתי בטעות על 2. זה קורה לי הרבה. על המרקע
שודרה התוכנית של סיינפלד, בפרק "הנאצי של המרק". אני כל כך
אוהב את הפרק הזה. אני חושב שהדרישה הכי מינימלסטית בתור מישהו
שעומד למות זה לפחות לצפות לפני ב"נאצי של המרק". אז התכוונתי
לתת לעצמי מתנת פרידה אבל נרדמתי לפני סוף הפרק.

אני לא בטוח עד עכשיו מתי התעוררתי , אבל השעה הייתה כבר ארבע
אחר הצהריים. יום אחרי, יומיים אחרי , זה לא ממש משנה.
עדיין רועד ספק מפרכס,מבולבל ולא מתמצא בסביבה שלי. לא בטוח
היכן התעוררתי לרגע, ולמה. המצעים ספוגים מריר ודם יבש שזלג לו
בלי אישור מהתחבושות האלסטיות שלי.
לאחר כמה דקות התאוששות קמתי מהמיטה. הוצאתי את סכין הגילוח
מתחת לכרית והלכתי למקלחת להתגלח. במראה , שכמובן כבר עבר הרבה
זמן מאז שהאדים התנדפו ממנה, ראיתי סוף סוף את הפנים היפות
שלי. הן הרבה פחות יפות כשאני מזניח את עצמי, כשאני לא מתגלח.
חזרתי לחדר וחתכתי את חבל התלייה שהכנתי בדיוק בקצה, כמו רופא
הגוזר בהינף ידו את חבל הטבור של תינוק שזה עתה נולד. הכנתי
כוס קפה, התלבשתי יפה ויצאתי לאחר שבועיים לפחות של הסתגרות
בדירה.ובדידות. ידעתי בדיוק לאן אני הולך, וכשהגעתי לבלוקבסטר
רכשתי את כל העונה השביעית של סיינפלד. עם ה"נאצי של המרק".
ושיתפוצץ העולם. אני הולך לראות את כל העונה גם אם אצטרך
להישאר ער בשביל זה שלושה ימים. נמאס לי להיכשל. שלא תתבלבלו
לרגע, לא החלטתי להישאר בחיים. פשוט הגעתי לתובנה, שאם כבר
למות, אז למה לא למות מצחוק?