הנדל - החרק הזה, לא המלחין המהולל נטול הא הידיעה והמשיח
האומלל שלו. אני לא מפנה שום לחי.
יומיים ברציפות אני מוצא עצמי מועך, מוחץ, משתמש בכל הכח לרוצץ
את הרמש הנוראי הזה. הבשרני, עם הקרניים המוזרות האדמדמות הללו
בקצה הגוף הבלתי נגמר.
אני שונא להרוג. אני שונא שחרקים מבעיתים ומבחילים חודרים
למרחב הפרטי שלי וכופים עליי להרוג אותם. אני שונא את הצדקנות
שלי בשימוש בביטוי "כופים עליי להרוג אותם" כאילו אין כאן
בחירה שלי.
כשאני הורג נדל אני הכי אכזר בעולם. כאילו לא די שנגזר עלי
ליטול חיים, אני כועס על בעל החיים הזה שגורם לי להרוג אותו.
כאילו הוא עושה לי משהו רע. כאילו הוא אשם בכך שאני אכזר. ואני
שונא אותו בגלל זה. אני לוקח קרש וחובט בו הכי חזק שאני יכול.
מוחץ ולופת את הקרש, נשען עליו במלוא כובד משקלי (הזעום אמנם,
אבל עדיין, מול נדל אני בהחלט כבד משקל).
הבוקר מעכתי אחד במקלחת. הצלתי את החתולה הסקרנית ואת זוגתי
ההיסטרית. נדל אחד שילם בחייו חסרי המשמעות. נדל זו חתיכת בשר,
כמעט כמו עכבר. עכברים אני משחרר.
לא יודע למה, זה מזכיר לי את הספר "עכבר" - קומיקס לא קומי.
אני גם קורא עכשיו את "תליינים מרצון בשירות היטלר". ככה, לפני
השינה. פלא שאני לא נרדם?
הנדלים האלה, אני אומר לכם. |