אז רק תבואי ותאמרי לי שהכול הולך הישר
אל המקום אשר רציתי,וסגרתי כך בלב.
כן, אין מקום לדאגה
ואין מקום לעוד מילה
אחת קטנה אשר חונקת,
מבפנים היא מציפה.

אך נצפה, ונגלה, אולי נפנים סודות ביחד.
נתאהב, ונתפלל יחדיו ברגעים של פחד,
כי בפנים, מלא פחדים,
הם מציפים את החיים
בעוד שכבה דלוחה, זולה
ומלוחה (למרות זמנים).

וחבוקים בין כוכבים, נמשיך לזרום במעלה פלגים
של מים מתוקים במרום רבדי העננים.
נשאיר עבר, הווה, עתיד,
במערבולת מטורפת
שחדלה מלהטריד,
במחמאה לא מאולצת.

יחדיו, צמודים, מלופפים, עיניים עצומות
ממציאות לא רצויה, ולא גלויה מבין גניחות.

ובקלות כזו נזרקנו בכיליון רגשי משפיל
הישר לשלג ולחול ולחביון מכאיב ומעליב.
נכון, זה לא נעים,
ואין רצון למועקה,
ולא נולדה הזעקה
שאת לבי לתפור יכלה.

ובכל זאת אני יושב ומדבר מילים בחדר,
משרבט, ומתחבט, ואין חבר לאט צרה,
שינחם או יהנהן
או אף יכאיב לי בסטירה
שמקורה במן רצון
ליצור בי רון במועקה.

כותב מילה ועוד מילה ותוך שניות רוקנתי מבפנים
את כל התהיות שמזרימות אדרנלין.
אך את שוב שם במחשבה,
בתוך בועה שמתנפצת,
מכינה ומוליכה אותי שולל
ולא נשארת,
לא סומרת לא סוגרת
(ובינינו, לא גומרת)
מספרת, מסתירה את התשוקה לעוד מסגרת.

ומהיום בו התפצלה דרכנו, אף אחת אינה יודעת,
איפה הוא לבי, כי בידך נשאר בלאט,
בכיכר, על יד ההר,
כי שם נשזר בי הרצון
לזעקת בדידות קלה,
הנשמתי כל כך זולה?

יש בי רצון, יש געגוע, אך ברקע צל הלא ידוע,
ריק בפנים, שואל מדוע איך לבי נשאר פגוע.
אין לאן לנוע
בלי לשוב לעוד מצב כנוע.
הס! מוחי נמס,
לאט נכנס לטראנס נגוע.

יום עובר, בקול אחר, מעיר אותי מתוך שינה,
אני יושב ומשאר שיש מנוס מן האימה
אשר חלמתי בשנתי
מתת-מודע רקוב כמותי,
אך מי אני?

מי אני?

אני עוד זר שנאסר בתוך מסגרת משוערת,
מיוסר וממוסמר לצלב של דת כה מיותרת.
מי אמר שלא מותר
לחיות חיים כמו בסרט?
מכוער, ומבוגר
לזיק אנרגיה מיותרת.

אז למדתי, וחדלתי, וחזרתי למצב
שבו התחלתי,התחרטתי וסלחתי לעצמי
על טעויות בערמות
אנושיות ומובנות,
כי אין מנוס ממחשבות
שמבגרות ומזקנות.

ויום יבוא, אני מרגיש איך החיים הם כמו שלחת,
מן מבוא אפוף חשיש, במן מחוות זימה עוטפת,
מלטפת, מפרקת
את חושיי בעצלתיים,
ובינתיים ובינתיים
חי בצל מגע שפתיים.

יום עובר ועוד יומיים, אני כאן לעוד שנה,
האם שנה? או מה שנתיים? אין מנוס ממועקה.
ועבודת עטים או עבודת כפיים
וטלפיים
דוהרות בתוך הלב.
אני שומר וגם אוהב.

אז כך קרה, בלית ברירה, במן מסע כאוב ומר,
אני נכנע לעוד מגע
של זעקת כאב עבר.
אני יודע, משכנע
את עצמי לשוב לשם,
ועם הרגש הישן אף נעלם...

...אך שוב מופיע ומושיע את נפשי מנחת הרקיע,
לא מגיע לי לחדול מעול שאול שעוד מרתיע.
אין לי זמן לעול ישן,
בסתר לו אני כה נאמן.
"לאן?" אבכה, "לאן?"
ושוב לבי מלא עשן.

וכך עוד יום ועוד יומיים, שוב עוברות להן שנתיים,
בין קירות כמו מלחציים, משתקפות פניי במים.
משתדל, ולא שואל,
ומתייסר לנוכח הגואל,
בועל האל את האדם שלא חדל ולא צוהל.

ובינתיים, ובינתיים בין מבוא חיים ובין מגע שפתיים...

כלום.