היום שוב הושטת אלי יד ואני, כמו תמיד, הייתי שם. הזרקת,
הסנפת, הקפצת ושילחת אותי לתוך גופך. ואני נעתי לי במסלולים
המוכרים. אחרי חודשים שאני עושה זאת, ברור כבר שמעשי זה הגיע
לדרגת אומנות ולעולם איני מפספס. אמנם לעיתים תפגע קצת בדרך.
לפעמים ליבך או מוחך יינזקו ואתה לא תרצה שוב להתקרב אלי. תשבע
שזו הפעם האחרונה, שהספיק לך מתעלוליי, אבל תמיד תחזור. הרי
מכור אתה. אז אתה תבלע את כבודך וגאוותך פעם אחר פעם, מודע
לנפילות ועדיין חוזר. כי כשזה לא רע- זה חייב להיות טוב. הכי
טוב. ואין לך רצון, צורך או כוונה לפנות לאחר.

ואני כבר מזמן למדתי את אורחותיך. האופוריה והאקסטזה צפויים
ומוכרים לי. פעם היו מפתיעים אותי ואילו היום הם עוד נדבך
במהלך יומי. הרי סם אני, רעל, וזהו תפקידי. אני זורם בוורידיך,
מאכל כל שבדרכי ומשאיר טביעת רגל באשר אפנה.

ואולם אני מעולם לא ביקשתי כוח משחית זה. ירא אני ממנו. זוהי
ברכתי וזוהי קללתי. כישרון זה מאפשר לי לדעת טוב ממך את אשר על
ליבך ואפילו אתה לא תדע את גודל הקורבן. כסומא הינך ואני
אכוונך.

לבסוף, כשאצא לחופשי, משתחרר מכבלי עורק עקשן, לא אביט לאחור
אפילו לשנייה. אין בי רצון לחזות במלוא ההרס שזרעתי. אני פשוט
אשנס מותני, אתנער משאריות האנושיות שדבקו בי ואלך לחפש מכור
אחר.