1.
בניגוד לכל שאר הסיפורים שאני כותבת, בהם בחור פוגש בחורה,
הסיפור הזה עוסק בבחור שהפסיק לפגוש בחורה.
אם היינו שואלים את אותו הבחור, הוא בהחלט היה מעדיף שלא
להפסיק לפגוש אותה. בעצם - אולי הוא היה מעדיף שלא לפגוש אותה
מלכתחילה, אבל אף-פעם אף-אחד לא שאל אותו שומדבר בנוגע
להעדפותיו בקורות הדברים ולכן אין שום סיבה שמנהג כזה יתחיל
עכשיו.

את הימים שאחרי הפרידה הוא העביר בלשנוא ולהתגעגע, לשנוא
ולהתגעגע.הוא היה מכין קפה בבוקר, או נוהג את הדרך לעבודה,
ופתאום היה הטלפון מצלצל והיה לו מוזר שלא לראות את השם שלה על
המסך.
זכרונות הכו בו במפתיע, תמיד ברגעים בהם הכי פחות ציפה: רגע
אחד הכל היה אפור כרגיל, וברגע הבא נזכר איך הייתה מתכופפת
בברכיים ישרות בכדי להפוך את הנעליים שזרק בסלון כך שהסוליה
תהיה כלפי מטה, והשיער הארוך שלה היה צונח סביב הפנים שלה,
והגרביטציה הייתה דבר נפלא.

גם ללילך מהעבודה היה שיער ארוך, שדיגדג אותו כשהם ישבו אצלה
בסלון והיא השמיעה לו את "איפה הילד", ושמה עליו את הראש שלה
ואמרה לו שגברים רגישים כמוהו צריכים להוציא בחורות מנוולות
כמוה מהסרקולציה שלהן בדמעות. השיר עשה לו זה קצת מוזר במקום
הנמוך ההוא בבטן, שמפרפר כשנתקלים חזיתית בזיכרון שעוד לא
החלטנו אם הוא עצוב או מצחיק: הוא נזכר בפעם הראשונה שהיא פגשה
את החברים שלו בהופעה שלהם (הוא לא הצליח להיזכר איפה זה היה).
כשהיא נעלמה בקהל הוא שאל את כולם "איפה איילת?" וכולם רק
הינהנו בראשיהם במבטים נבוכים ולא הבינו מה הקטע שלו, כשהוא
חוזר שוב ושוב על שם הלהקה.

עכשיו היה שתוי, לפחות בחלקו, ישוב מול הטלוויזיה, שורף לעצמו
את הלב בצפייה אינטנסיבית במגישת התחזית ההיא, שלבשה שמלה. הוא
אף פעם לא יכל היה לדעת אם השמלה הייתה צהובה או ירוקה בגלל
שהיה עיוור צבעים, אבל הוא ידע שלבחורה שלו הייתה את אותה
השמלה בדיוק, עם הפתח החמוד הזה מאחורה, שהיה מתנפנף כמו לפי
הזמנה.

הפתח הזה היה מה שהציל אותו מלנפוח את נשמתו שם, בכורסאות שמול
תאי המדידה בקסטרו. היא יצאה מהתא בדרמטיות מעושה, ביצעה סיבוב
חינני ונעצרה כמעט בחריקת בלמים מול המראה. לפני שהספיקה לנוס
בחזרה פנימה הוא הספיק לגמגם "זה נפלא" והפנים שלה שבו והופיעו
בצד הוילון. "מה נפלא בזה? אני נראת כמו... כמו בננה!" היא
אמרה ונבלעה שוב בפנים. הוא התקרב לוילון וחיפש מה לומר.

"אני חושב שאת נראת כמו נורית מרקדת" הוא קרא את זה פעם בספר
ונדהם לשמוע עד כמה זה נשמע מגוחך במציאות.
"נורית מרקדת?" הופיעו שוב פניה.
"נורית מרקדת" הוא הנהן שוב ברצינות. איך יסביר את את השקע
החיוור שבצוואר, את הגומה הקטנה שבכתף, את השיער שצונח
קצוות-קצוות למפרץ המחשוף?
היא צחקה, וגם הוא צחק וכשיצאה מתא המדידה בשיער אסוף ונגשה
לדלפק הוא נדהם שהיא שלו.

בדרך חזרה הביתה היא אמרה "אני בכלל לא מבינה איך חשבת על זה
- נורית מרקדת. נוריות הן בכלל צהובות!". הוא אמר שלדעתו גם
בננות והיא צחקה שוב. "לאלא, בננות הן בצבע ירוק-בננה, השמלה
היא בצבע ירוק-בננה. נוריות הן צהובות" והוא שתק. ברדיו נגנו,
משום מה, שירים של יום הזיכרון.

החזאית הנוראית הזאת, שמחווה על עננים דמיוניים בכזה חוסר-חן,
הלוואי שישרף לה הבית. הוא התמתח קדימה לקופסת הסיגריות והדליק
לעצמו אחת, סתם ככה באמצע הסלון. הלוואי שבעלה יבגוד בה.
הלוואי שיפול עליה פנס תאורה ממש עכשיו, באמצע השידור,
ושפריצים של דם יזלגו לכל אורך מישור החוף. הייתה לו נטייה
נוראית לקלל בצורה מחרידה, ולעשן בכמויות מבהילות, ועכשיו הוא
נהנה מזה נורא.
"עלק שמלת בננה" הוא אמר לעצמו. "עלק נורית מרקדת. כוס-אומו."


כשהיא זרקה אותו הוא החזיק את עצמו שלא לנבל את הפה. הוא רק
הרשה לעצמו לחשוב בשקט: הלוואי והפנים שלך יצבעו בירוק. ירוק
בננה. וגם הידיים, והרגליים והגב והכל. הלוואי ותהיי כולך
ירוקה כמו איזו צפרדע ובחיים לא תוכלי ללבוש את השמלה הזאת
שוב.
כשהוא דמיין אותה ככה, כולה ירוקה, הוא לא יכל שלא לצחוק וזה
הטריף אותה. היא הייתה בחורה, ובחורות תמיד בוכות כשהן זורקות
מישהו, אבל כשהוא צוחק הן ישר עוברות למצב זעם, ועם מצב זעם
הרבה יותר קל לו להתמודד.

יחף על רצפת המטבח הוא פתח וסגר ארונות. כל המחשבות האלה, שלא
מובילות אותו לשום מקום, תמיד עשו לו תאבון מסתורי ונטול
יעדים. הפעם, איכשהו, היה לו יעד קלוש. הוא חזר לסלון וגרד את
הנעליים ההפוכות שלו מהרצפה. הדלת נטרקה לו והוא ירד במדרגות
שתיים-שתיים.



2.
כשעמיר קרא את הסיפור הזה הוא אמר: "כולם אוהבים סיפורי
אהבה".
"אבל זה בכלל סיפור אי-אהבה" ניסיתי להצטדק.
"נו, שניהם תחת אותה קטגוריה"



3.
בעצם, אולי זה הזמן לצאת בגילוי נאות:  בניגוד לכל שאר
הסיפורים שאני כותבת, בהם בחור פוגש בחורה, או בחור מפסיק
לפגוש בחורה, זה בכלל לא סיפור אהבה. התבגרנו והכרנו בעובדות -
אין אהבת אמת, ואי אפשר לכתוב על מה שאין.

ובכלל, הסיפור שלנו לא מתחיל ביובל ואיילת, אלא רחוק בהרבה
מהם.
הסיפור שלנו מתחיל בנמלה. הקטנטונת בכלל לא יודעת שהיא-היא
ההתחלה האמיתית של הסיפור, מתהלכת לה ככה בין רגבים כשגרעין
קטן על גבה המבהיק. באותו הרגע כל ישותה מרוכזת בהליכה ונשיאה.
מעליה משתרגים אל השמיים הכחולים עלים גדולים ומבהיקים בשורות
ישרות.
אביב, הבן של בעל המטע, גם הוא לא מודע שהסיפור הזה בעצם תלוי
כולו בו, נוסע במיכלזון בין השורות. אילו היה יודע וודאי היה
שורק או מפזם בציוריות, אבל הוא לא ידע - ולכן רק נסע ושתק
ושתק ונסע. כשהגיע לעץ הראשון בשורה הראשונה העלה עצמו למעלה
והוציא מזמרה.

על העץ ישבה בנחת, חפונה ותפוחה בתוך האשכול, כוכבת הסיפור.
היא דווקא כן מודעת לזה שהסיפור הזה כולו עליה, שמנמונת
שכמותה, וכשנזגם האשכול שלה היא התמתחה בשיא הגאווה שבננה
שכמותה יכולה לחוש באי-הלב שלה. את החודשים של הווייתה היא
בילתה בין אחיות-דומות לא, אך לא הייתה בהן אף לא אחת זהה.
באין-המודעות שלה היא ידעה שהיא אחרת. כשהתניע הטרקטור היא
המשיכה בחלומה על אפריקה ועל שמש ודבקה בו לאורך השהות במפעל
והשהות הארוכה במקרר. כשמצאה עצמה בראש ערמת הפירות במכולת
ניערה את חוסר-ראשה הקטן בהתרגשות וידעה שהרגע שלה קרב.



4.
יובל צנח במכולת בדריסת רגל כמעט מופרעת. הוא פילס דרכו בין
קשישים וילדים, חפן מהדוכן את אחת הבננות ששכבו שם (ריק-ליבה
פעם בה בקסטזה) ושטח אותה על הדלפק. המוכרת שהביטה בו מצמצה
פעמיים ובסוף פטרה אותו בתנועת יד. "לך-לך, יא מג'נון" היא
אמרה וחשבה לעצמה שהעדר התספורת של הבחור, שגר בבניין שמעליהם,
דווקא נדמה כאופנתי.
בחדר המדרגות הוא שקל לקלוף אותה, אבל שתיים-שתיים והוא היה
כבר בבית, צנוח על הכורסה.

שניה אחת לפני שדחס אותה לפה ומעך אותה בין השיניים, בהרף הרגע
שהייתה ערומה מקליפתה, נדמה היה לו שזו בכלל לא בננה. נדמה היה
לו שבתוך הקליפה שכבה מקופלת בחורה רכה ומתוקה, ובין שפעת
שיערה הצהוב והחיוור היא נעצה בו מבט חדור ציפיה.
בעודו לועס את הביס השני הוא השליך את הקליפה הריקה על השולחן
ובהה בנעליו ההפוכות על השטיח. אולי לילך צדקה, אולי הוא באמת
צריך לבכות כדי להוציא אותה מהסרקולציה של המוח שלו.

על מסך הטלוויזיה הופיעה הודעה: אנו מתנצלים על התקלה. נשוב
בהמשך.


הלוואי ויכל לשים שלט כזה על החיים שלו.