הייתה פ"פית אחת אצלנו בגדוד, קראו לה נופר, עם חיוך כזה, כמו
של שחקנית. כשהייתה נכנסת לחדר אוכל ונותנת בחיוך מסביב היית
רואה איך כאילו כולם סביבה גם מתחילים להיות כמו איזה שחקנים.
אתה קולט את זה? אנשים מסיור, עוד עם ווסטים עליהם, תוקעים את
האוכל הכי מהר שאפשר, מתים לזרוק את הראש לכמה דקות, והחיוך
שלה כאילו עושה "אקשן" לכולם וכל מה שחסר זה המוזיקה ברקע.
רק אליקו, החיוך שלה לא היה עושה לו כלום, היה ממשיך לשאוב
בוואקום את השניצל כאילו הוא איזה אריה בדיסקברי צ'נאל. אחר-כך
היה גורר את הכיסא שלו ברעש ששמעו מהקצה השני וזורק את הכלים
לגיגית כאילו היא בכלל לא שם. ההיא שמה לב, ברור ששמה לב. אלה
יש להן רגישות כמו פרח. דווקא זה מה שמתניע אותן, שתדע. מספרים
שיום אחד היא באה אליו לאוהל, בלי משחקים, אמרה לו דברים שאתה
בכלל לא מאמין שילדה כמוה יודעת. אליקו הזה קליבר, רק המשיך
לקרוא את העיתון כאילו הוא בצבא הרוסי ומקבל חצי-עיתון לחודש.
זה הטריף אותה, אני אומר לך. היא לא רגילה לכאלה, בדרך כלל הכל
בא לה חלק.
כשהעבירו אותה מהגדוד כולם שמו לב אבל בקטנה. אף אחד לא לקח
קשה מדי, בכל זאת, פ"פית. בארוחות היינו טוחנים מה שיש בתוך
שתי חתיכות לחם, בלי "אקשן" ובלי "קאט", רק אליקו היה יושב,
מסתכל על הקירות כמו שחקן בטלנובלות. איזה פעם מישהו סיפר
בשמירה שבכלל היה לאליקו ולהיא קטע פעם מזמן, וההיא דרכה לו על
הלב, יצא שבור לגמרי. אני לא קונה את זה, אני אגיד לך. אני
ואליקו, מכיר אותו לא מהיום. כבר שנה אנחנו ביחד בגדוד, ביחד
במשימות. בחור כמו אליקו, לך תדע איזה לב יש לו בכלל...