שיר חמודה שלי,

(אני יודעת שאת שונאת שאני קוראת לך ולאחותך "חמודות",
ומתחילה לנאום נאומים נרעשים חוצבי-להבות על זה שזה לא פיירי
בכלל שכולם תמיד מתנהגים אליכן כמו אל ילדות קטנות, רק כי אתן
בנות הדודה הכי קטנות בחבורה, אבל הפעם אני מרשה לעצמי:  גם כי
את לא תקראי את זה, גם כי את באמת ילדה קטנה (למרות שאת כבר בת
12),  וגם, כמו שאני אומרת לך, זאת ממש לא אשמתי שאת באמת
חמודה...)

לפני כמה ימים שלחת לי הודעת טקסט לסלולרי וביקשת שאתחבר
לאיסיקיו. את יודעת שאני לא תמיד בבית, וגם נוטה למצוא עצמי
מסתבכת מול הודעות שגיאה שמרצדות לי על המסך, אבל הפעם הוספת
"דחוףףףף!!!" ואני הבנתי ש, אמג, כנראה שקרה משהו באמת איום
ונורא. הפסקתי לעשות את כל הדברים הממש-לא-חשובים שעשיתי באותו
הרגע, התחברתי וכתבתי: יאללה, מותק, ספרי הכל.

היית כלכך נסערת שבכלל לא הגבת על המותק. כתבת שחזרת מבדיקת
ראיה ושהרופאה החליטה שצריכים להתאים לך משקפי ראיה. "אני
ומשקפיים ממש לא חברים טוביםםםם!!!" כתבת והוספת מגוון די גדול
של סמיילים עגמומי-מראה כדי להמחיש את ספקטרום הרגשות שלך
בנושא.

לא יכלתי שלא לחייך וניסיתי לחשוב מאיזה כיוון לספר לך את כל
העסק בלי להישמע כמו בוקית מבוגרת ומזלזלת.

כשאני הייתי בכיתה ג', וזה היה כמעט שנה לפני שנולדת, המורה
שלי לפסנתר שאלה אותי איך זה יכול להיות שאני מנגנת כבר תקופה
די ארוכה ועדיין לא הצלחתי ללמוד לקרוא תווים. "ברור שאני
יודעת לקרוא תווים!" אמרתי לה והסברתי מילולית למה השבלול של
מפתח הסול מתחיל מהשורה השניה של החמשה ואיך זוכרים שבשתי
הבינות האחרונות ממוקמים הדו והמי הגבוהים. מסתבר היה שלקרוא
תווים אני יודעת, אבל לראות אותם אני פחות מצליחה.

אני זוכרת איך הלכתי עם אמא לקופת חולים והאחות (רופאה?) שאלה
אותי מהן האותיות שעל הלוח ואחר-כך שאלה "באיזו כיתה את? את
כבר יודעת איך לזהות אותיות?" "ברור שאני יודעת לקרוא אותיות!"
אמרתי לה, והסברתי מילולית. ואמא הייתה בטוחה שאני עושה את
עצמי לא מצליחה לקרוא ונזפה בי שזה לא מצחיק לשטות באחות
(רופאה?) ולבזבז לה את זמן.

כשיצאנו מקופת החולים התייחסתי לכל עניין המשקפיים בהתרגשות
מסויימת, בסקרנות האופינית למדענים. "מעניין איך יהיה..."
חשבתי לעצמי על מגוון נושאים, ואפילו די שמחתי. רק כשהגעתי יום
למחרת לבית-הספר וסיפרתי לחברה הטובה שלי, רינת, (שקצת מזכירה
את החברה שלך לירון) היא אמרה "אוי מסכנה!" ופתאום גיליתי שלא
כולם חושבים שזה יכול להיות שינוי מסקרן.

אני לא יודעת איך להסביר את זה מבלי שזה ישמע מעפן בפיתה, אבל
אני כל כך אוהבת להיות ממושקפת שזה גובל בסטייה.

יותר מהברור מאליו - שפתאום את מגלה שלראות את העולם כמו ציור
פוינטאליזם או ציור אימפרסיוניסטי (את המונחים האלו את מכירה,
כי דיברנו עליהם כשהייתי בתיכון ולמדתי אמנות) זה לא רגיל אצל
כולם, אהבתי את הדמות שזה זורק אותך לתוכה. אהבתי את
הלגיטימציה להיות ווירדואית בתיכון, להיות הבחורה הצינית
והיצורה שיושבת במאחורה של כיתת שלוש יחידות במתמטיקה עם
דיסקמן (את יודעת מה זה דיסקמן?) באוזניים ושומעת נירוונה.
אהבתי את זה שכולם היו בטוחים שאני ילדה טובה ואף פעם בבגרות
לא בדקו אם החבאתי שליפים במילונים ובספרי התנ"ך. אני אוהבת
לצאת עם בחורים ולתת בהם מבט נחרץ מבעד למסגרת כשאמרו משהו
מטורף או מסקרן, אני אוהבת את הדיסטנס שזה יוצר והכי אני
אוהבת, כשאני יוצאת עם מישהו באמת מיוחד ומגיע הרגע בו אני
מסירה אותם והוא יודע שעכשיו מותר.

בשבת לפני שבועיים יצא לנו להתראות, במסגרת המפגשים המשפחתיים
שקורים בממוצע אחת לארבעה חודשים. כשנמאס לנו מהשיחות של
המבוגרים ברחנו לחדר, שם ישבתי איתך ועם אחותך ולימדתי אתכן
איך להשתמש בטלסקופ אור שהורשתי לכן. ראינו איך נראים התאים
שאספנו מהרוק של הכלבה שלכם (את אמרת "איייייייככככככ" אבל לא
ויתרת על התור שלך להסתכל) ואחר-כך, כשנמאס לנו, שאלתי אתכן אם
אתן זוכרות איך פעם, כשהייתי בצבא, הייתי צריכה לעבור איזה
קורס של יומיות בצריפין וישנתי אצלכן חודש וחצי. את אמרת "נו
דההה, זה לא היה כזה ממזמן" וישר נזכרת איך בכל ערב הייתן באות
אליי למיטה והייתי מספרת לכן את כל הסיפורים המצחיקים מהצבא על
חיילים שלי, ואתן הייתן נשפכות מצחוק ולא מאמינות. התחלתן
לחקור מה שלום ההוא, ואילו מעללים חדשים ההיא עשתה, ואז הסתכלת
עליי פתאום במבט אחר, כאילו נזכרת פתאום במשהו שבכלל לא ידעת
שמוחבא לך בקופסאות של הזיכרון בראש. אמרת שאת זוכרת איך הלכנו
פעם לטייל ואני התלבשתי מה-זה-לא-אופנתי, למרות שהיו לי
אולסטאר בצבע ירוק שזה ממש באופנה עכשיו אבל אמא לא מוכנה
לקנות לך. ובכלל, הסתכלת עליי שוב, למה את לובשת חולצה כתומה
וצעיף סגול, זה מה זה לא הולך, והשרוכים של הנעליים שלך
ורודים, למרות שזה יפה, אבל את צריכה לקבוע לעצמך לוק ורק
אחר-כך להחליט מה ללבוש.

"את בעצמך לא אופנתית, טמבל!!!" משכתי אותך בשיער וטלטלתי אותך
כמו טרול, "אני המצאתי את האופנה עוד בשנות השישים, הרבה לפני
שנולדת, שמעת?" את מנסה בו-זמנית לצחוק וגם לכעוס שבכלל לא
נולדתי בעצמי בשנות השישים ושאת לא טמבל, ולמה כולם מתייחסים
אליכן כמו ילדות קטנות, ואני מתרסקת איתך על המיטה ומצהירה
כוונות על לחנוק אותך עם הכרית לפחות עד שיתחילו להישמע
חירחורים רציניים, ופתאום אני חושבת כמה שאני אוהבת אותך, וכמה
שאת חמודה, אבל איפשהו בפנים אני דואגת מאוד.

איך כבר בגיל כזה מתעורר בך חוסר בטחון מסויים ואת נשאבת לעולם
של פוסטרים על הקירות, ובגדים רק מחנויות נחשבות, וטלנובלות,
ואופנה, איך כבר בגיל כזה את מתעקשת שאת רוצה להיות שחקנית או
מעצבת אופנה או דוגמנית, ושונאת שיעורי-בית וחושבת שמזל
שדוגמניות לא צריכות את זה בכלל, איך כבר בגיל כזה את מביטה
במראה ואומרת "איכ, אני שונאת את הנמשים שיש לי על האף הגדול
שלי, זה כזה לא סקסי!"

"מוררררררררר, את שםםםםםםם?" שאלת בפונט ורוד ונטוי ואני
מצמצתי קצת וצחקתי לעצמי ועל עצמי, וכתבתי לך "אוי, שישה, איזה
יופי לך משקפיים! איזה כיף לך! מזל טוב! זה יהיה מדהים!" ורק
חשבתי כמה אופי התדמית החדשה שאת נזרקת לתוכה תבנה לך, כמה
תלמדי על עצמך ועל האנושות בכלל.

נורא רציתי להגיד לך שנכון שעכשיו זה נראה כמו סוף העולם,
ולירון תעשה לך את המוות, וכל הילדים שמריחים את חוסר-הבטחון
שלך כמו זאבים יכנסו לך עמוק מדי לנשמה, אבל יום אחד, כשתהיי
גדולה באמת, ובוגרת באמת, ויפה כמו תמונה, תכירי בחור שיחשוב
שהנמשים שלך חמודים, והאף הגדול שלך בכלל לא גדול, ושהצחוק שלך
הכי יפה בעולם. יום אחד כשתהיו אצלך, או אצלו,  פתאום תביני
כמה הוא מיוחד, וקצת תחייכי נוכח הדיסטנס שביניכם, ותסירי את
המשקפיים שלך מעלייך ביד אחת והוא ידע שעכשיו מותר. הרבה מאוד
ימים אחר-כך, הוא ישרוק סתם ככה, בין לבין, את המנגינה של השיר
ההוא, על הנערה במשקפיים, ולהרף רגע תנחת עלייך הבנה צלולה
כזאת על טיב העולם בו את חיה, ועל טיב האנשים, ועל טיבה של
אהבה.

נורא רציתי להגיד לך את כל זה, אבל את הבת-דודה הכי קטנה שיש
לי, ואני גדולה ממך כמעט בעשר שנים,

ויש דברים שאני מתאפקת מאוד לתת לך לגלות לבד.


אוהבת בטירוף,
(תמסרי ד"ש בבית)
שלך,
מור הגדולה.