לפעמים אני מרגישה כאילו הייתי רוצה להיות פרוקה מכל מחשבות.
שבהביטי דרך חלון האוטובוס בעוד נסיעה הגומעת מרחקים, לא אעלה
הרהורים על עבר ועתיד. לא אשחזר את העבר בראשי ואריץ בו סרטי
זיכרונות על מה שהיה וקרה. לא אנסה לנחש את העתיד לבוא או אנסה
לחזות אותו במטרה להופכו למוכר וכך ידוע ולא מפחיד.
הייתי רוצה להיות כמו עלה שעף ברוח, ללא כיוון, ללא מטרה, לא
רצון או כוונה, לא מודע לעצמתה של הסופה הנושבת או לשמש המכה
בו ומייבשת אותו בעודו זרוק דומם על אדמת העולם.
הייתי רוצה להיות טיפה בים, איזו מולקולת חסרת ייעוד שבזרם,
הנשברת אל החוף וחוזרת למעמקים, הצפה לה חופשייה בין טיפות
אחרות דרך נחלים וערוצים או עומדת חסרת מעש, וגם חסרת שעמום,
בביצות של אי שם. הייתי רוצה להתנדף לענן ולהיות ערטילאית
באוויר ואחר כך לטפטף בשקט על צמרות העצים, נוגעת לא נוגעת
בעליהם ואז צונחת לאדמה להיקלט בשורשיהם.
בלי כאב מנפילות, בלי שאיפות לגבהים, בלי בלבול בעודי מצויה
בעין הסערה.
אך אני עץ. אינני טיפה נצחית של מימן דו חמצני שתישאר בעולם
לנצח, וגם אם תתפרק תהיה בסך הכול בלילה של סך חלקיה הפשוטים.
בחיי הזמניים שורשיי חותרים לאדמה, צמאים למים ועלי שואפים
לשמיים, כמהים לאור. רוח באה ונושבת, שמש באה ומכה, נלחמת אני
להישאר יציבה בבוא הסופה.
ואינני חסרת רצונות ואינני חסרת מעצורים ובכל צעד ושעל שבדרכי,
גם אם אינני רואה זאת באותו הרגע, יש לי מטרה וצפייה צפונה.
אך עם זאת, אני חווה את העולם. הטיפה בהישברה לתוך עוד סלע לא
מודעת לכוח התנפצותה עליו ולהשפעתה על תבל. היא אולי יכולה
לחלחל אליו לנצח יחד עם עוד מים רבים ושקטים ולהפכו לחלוק נחל
או לוואדי בין הרים, אך בשבילה הוא עוד אחד מני רבים. עוד נחל
בו זרמה, עוד ענן אותו יצרה, היא מובלת במסעה בעולם ללא זהות
כנוסע נסתר, בלי לחוש את העלים עליהם היא נוחתת מהשמיים
הגדולים, בלי לראות את גדולת השמיים הכחולים, בלי לשמוח ממעופה
בין עננים, בלי להתאכזב כשהיא מתרסקת בין הטרשים.
ואני,
עץ שנקרע
בין שורשיו הכמהים
לקור ולשקט,
לחושך ולבדידות
ובין ענפיו הנמתחים
לאור,
לחום,
לעולם,
לחברה.
בין גבעוליו
המזמרים
לצד ציפורים
את רחש העלים
בתזוזתם במשב קיצי נעים
ובין גזעו הדומם שלא יזוז לעולם.
ואני כמהה להרגיש כל טיפה, להעריך כל חלקיק של אור החודר לעיני
ומסייע לי לראות את העולם כמות שהוא. ואני חשה במשב הרוח בין
עלי ואני צמאה למים שנספחים בין שורשי, ואני רוצה ואוהבת וכשלה
וחושבת ובוכה וצוחקת ועצובה ועולצת.
וככה הם חיי. קצרים אך בוערים, פעוטים אך משמעותיים, קטנטנים
יחסית לגודלו של יקום אך כל כך עצומים בהיותם שלי.
לפעמים, הייתי רוצה להיות טיפה,
נכון.
אבל אני רוצה
ומהם חיים
בלי רצון? |
