לאון החרדון חי בביצה,
הוא התאהב בנסיכה,
ציפור שיר יפה,
על פניה חשב,
הוא אפור אך הסמיק,
אהבה אסורה אי-אפשר להדחיק
בימים היה מסתתר, ליד הארמון,
קצת מעופף, כמו מוכה שיגעון,
חבריו לו אמרו, מה אתה עושה,
אתה חרדון היא ציפור,
מה אתה בכלל מנסה,
והוא ידע שהם צודקים,
אך הוא לא יוותר,
נכון היא ציפור,
אך אין זה אומר,
הוא שמע על אהבות מוזרות אף יותר.
למשל על פיל שנישא לעכבר,
ועל תנין שנישא לשועל,
על כריש שפתאום התחתן עם דולפין,
ואף לוויתן שיצא עם גרביל,
"לוויתן וגרביל? לא יכול להיות!"
"יכול ועוד איך, סיפור חוצה יבשות,
וזאת אהבה מוכת שיגעון,
אז מה זה כבר ציפור וחרדון?"
ויום אחד הגיעה ההודעה,
כרזה שפורסמה בכל הביצה,
הנסיכה היפה הגיעה לגיל,
רוצה היא חתן ורוצה ילדים,
היא תשיר לו שירים ותאהב עד בלי די,
אך עליו למלא את התנאי:
גבוה, יפה, לוחם חזק,
גבר אמיץ, ולא מפוקפק!
שיאהב מוזיקה וייתן יד עוזרת,
ועוד דבר, הנסיכה לא מתפשרת,
שיאהב תמיד וללא הפסקה,
ותמיד תמיד יעריץ אותה,
שיבנה מקדשים
ויגיד שהיא מושלמת,
שישבע שבלעדיה אין לו אחרת.
הכרזה הגדולה חתומה בנשיקה,
שתי נקודות, מקור הנסיכה,
מתחת לזה, נכתב באדום,
החתן חייב להיות בעל ממון!
ולאון קרא וממש התרגש
אין כל הספק, הוא היורש
נכון,אין הוא יפה,
הוא גם דל אמצעים,
אך יש עוד כמה סעיפים חשובים:
הוא כבר מעריץ, ויודע כמה שהיא מיוחדת,
באמת מאמין שהיא המושלמת,
אין הוא אביר, אך הוא כבר נשבע,
הוא יהיה כאריה ויגן על הנסיכה,
ילחם בדרקונים והרבה מפלצות,
יעשה הכול למען אהבה שכזאת,
וגם היא תגיד שאין לה אחר,
הוא לא מוסיקאי, אבל יסתדר.
וחבריו עוד צחקו,הם לא האמינו,
ופעם אחר פעם הסבירו,
"אתה לא יפה, אתה ניראה איום,
למען השם, אתה חרדון!
אפור, חלקלק מכוער והוזה,
מי תרצה ילדים מיצור שכזה?"
והוא ידע שהם צודקים, וכן זה כואב,
אבל הנסיכה עוד יכולה להתאהב,
"יופי זה לא הכול, בזאת אני מאמין,
מה שחשוב הוא ליבנו, מה שבפנים,
צריך רק הזדמנות, שתתבונן לתוכי,
שתראה אהבה ותכיר את אופיי".
אז הוא רחץ באגם ומירק את זנבו,
ביום המיועד, היום שלו,
שם פפיון , בידו נרקיסים,
מאחוריו חבריו עוד מתלחשים,
הוא לא שמע, סידר גלימתו
וכך נרגש יצא לדרכו.
אך לפני שיצא מאזור מגוריו,
ניגשה אליו שלומית, ידידת נעוריו,
סממית מתוקה עם עיניים כחולות,
בראשה התרוצצו שלל מחשבות,
"לאון תקשיב, אתה לי יקר,
אבל העניין נהפך למוזר,
אני מאמינה בכנות שהיא בך תתאהב,
אתה מקסים, חכם, לב גדול ואוהב,
עוזר לכולם ומלא חוש הומור,
לאון, אתה ממש בחור שיגעון,
אבל מעולם לא הכרתם, או ניהלתם שיחה,
איך בדיוק התאהבת בנסיכה?
אגיד לך זאת, גם אתה כבר יודע,
אתה אוהב אותה בגלל זיו פניה!"
ולאון אמר "זה ממש לא נכון,
איננו מכירים, אך אין זה מכשול,
די לי לשמוע את קולה הנעים,
כדי לבלות עימה את כל הימים".
וכך הוא הלך, ושלומית מאחור,
יום בהיר, אבל מבפנים שחור,
היא מול הנסיכה-איזה רף!
למה הוא לא מסתכל מתחת לאף..."
הוא התקרב לארמון
ואין זה מפתיע,
הוא ממש לא הראשון שהגיע,
התור משתרך וחוצה השדות
אך לאון ימתין לאהבה שכזאת.
ובתור עמדו כל חיות האזור,
גדולות ויפות, מהירות ומעופפות,
חלקלקות, חכמות, חזקות הוא חשב,
אין זה פשוט, קשים מתחריו.
כל אחד מהם בטוח בעצמו,
שהנסיכה היפה תהייה רק שלו,
היה שם סוס גדול, שרירי ולבן,
שטען שהוא המהיר מכולם,
הוא הביא לה יהלומים ותכשיטים מזהב,
אין ספק שהיא תיפול לרגליו,
והיה שם שועל שטען לחוכמתו,
ברור שהנסיכה תיפול לידו,
הוא הביא לה בדים ממשי וסטן,
הנסיכה או אמר איתו תתחתן,
והיה נשר גדול שפרש את כנפיו,
הנסיכה היא שלו, רק אותו היא תאהב.
הוא מלחין וכתב לה מזמורים במיוחד,
ואוסיף בצד גם אבני אזמרגד,
ועוד דבר אמר, הסתכלו לשמיים,
הוא היחיד שיש לו כנפיים!
והיה גם נחש, ארוך ועבה,
שלא אמר דבר, רק נהנה מן המחזה,
מדי פעם חייך וחשף את שיניו,
וזה גרם ללאון לחדד עצביו.
ולאון רצה להשוויץ באוצרותיו,
אך לפתע שם לב שנבלו פרחיו,
הוא שתק והרגיש חסר ביטחון,
כבר לא בטוח שבו תבחר ראשון,
פתאום הם הבחינו בו, והחלו לצחוק,
"מה יש לך בשביל הנסיכה הזאת?"
הוא מתח את החזה, והרים את ראשו,
בשביל הנסיכה הוא ייתן את ליבו!
והם שמעו והחלו לבכות, מרוב צחוק,
כמה דמעות!
והוא בלע את עלבונו ופשוט לא נשבר,
נכון, הם צודקים, אין לו דבר,
אבל לנסיכה אוצרות יש כבר בשפע,
והיא הרי אינה רודפת בצע,
וכאן מגיע יתרונו על האחרים,
הפנימיות שלו שווה יותר מכל הנכסים.
הוא הביט בהם ולפתע נשנק,
הנחש הוא היחידי שלא צחק.
הוא נכנס רק בערב, ממש לקראת שש,
הוא התעייף, והחל להתרגש,
הוא עמד להיכנס, מוכן לתורו,
אך השומרים חסמו את דרכו,
"מצטערים בחור, זה לא אישי,
הוראות מלמעלה, דבר די טיפשי,
כן, זה חבל ומאוד מתסכל,
אתה לא עובר סלקציה, במראה הסתכל!
ולאון הרגיש ממש נורא,
לא האמין למה שקרה
הוא רצה רק לברוח,
לשכוח,
להתחיל מחדש,
במקום שלא יישפט
לפי מראה פניו,
מקום בו חשוב רק הלב והשאר זניח,
לאהבתו הוא חייב להניח,
היכן יש מקום כזה, שהכל בו מושלם?
לפי האינסטינקט החל לצעוד לכיוון הדרום החם.
הוא רק החל לצעוד בדרך ישרה,
ולפניו הופיעה חיה מוזרה,
קטנה חמודה, דומה לעכבר, הוא שאל:
"סלח לי בחור, מה אתה בכלל?"
"אני לא מהאזור, אני מהמדבר,
וודאי חשבת אותי לעכבר,
לא יודע אם שמעת, השם קצת מבהיל,
השם שלי הוא רותם, ואני גרביל"
ולאון קרא, "לא יכול להיות,
לוויתן וגרביל- סיפור חוצה יבשות",
והגרביל חייך ואמר "זה אני המוזכר,
אבל כבר נפרדנו, סיפור ישן,
הים היה רטוב ואני יצור מדברי,
אהבתי את הלוויתן אך המים הם לא בשבילי"
"גם אני מאוהב, במלכת הביצה,
ציפור שיר יפה,
אמרו לי שהיא לא בשבילי,
שעליי למצוא מישהי ממעמדי,
אך אני מתאהב מחדש כשהיא שרה,
איני יכול להמשיך הלאה,
עליך לעזור, מה אתה עשית,
כיצד אתה בלב הלוויתן זכית?"
"בוקר אחד מצאתי אותה על החוף,
נסחפה עם הזרם, מצבה לא טוב,
דחפתי אותה בעזרת הידיים,
וכך חיש מהר היא חזרה אל המים.
היא כל כך הודתה לי, ופיתחנו שיחה,
ואת סופה חתמנו בנשיקה,
בסוף זה נגמר, לא מעניין,
אבל סיפורנו ממש התפרסם".
"גם אתה באת אל נסיכת הארמון?" שאל החרדון
" כן, אך אותי לא הכניסו, התגנבתי מן החלון,
מראה פניה טוב, ועיניה יפות
אך אני מעדיף נשים יותר גדולות
אך אם לא וויתרת ואתה בעניין,
בוא ואגלה לך סוד קטן,
יש מכשף מעבר להר,
אם תצא היום תגיע מחר,
תמורת סכום סמלי הוא יגיש עזרה,
וכך אתה תזכה בנסיכה"
ולאון הודה והחל לצעוד,
אין פנאי לשבת, ולא לעמוד,
הוא הלך כך שעות ארוכות,
עבר את השדה, ואת היערות,
הוא הגיע להר רק לקראת בוקר,
הוא החל לטפס, זה עלה לו ביוקר,
רגליו הקטנות היו יחפות,
והחלו להיווצר בהן יבלות,
גופו חלש וגרונו יבש,
אך המחשבה על הנסיכה גרמה לו להתאושש,
לקראת הערב הוא הגיע למקום,
שם פגש במכשף האיום,
קטן ואפור, גם הוא חרדון!!
אך נדמה שהקשר אותו לא מעניין,
הוא התבונן בלאון והחל להנהן,
הוא נתן לו גלימה בצבע סגול
והבטיח שכשילבש אותה הוא יהיה היפה מכול,
נתן לו זהב והרבה תכשיטים,
כדי שתחשוב שהוא בן אצילים,
ולאון לבש הגלימה,
הביט במראה,
הוא לא האמין, הוא ניראה מעולה,
כעת הוא נהפך לאריה.
הוא הודה למכשף ונתן לו את מבוקשו,
לא משהו חשוב, רק את לבו,
לאון המתרגש לא ניסה לחשוב,
שבלי לב קשה לאהוב.
לפני שהוא חזר מפסגתו של ההר,
הוא הבין שחוץ מהביצה הוא לא מכיר דבר
ומן ההר הוא החל מסתכל,
פתאום ממש התחשק לטייל,
הוא ירד אל העמק, מתח אבריו,
באגם הקריר ריפא את רגליו,
הוא קטף פירות, נהנה מן האור,
מעולם לא ידע שהעולם כה גדול
לא הבין מה יש, ואיך זה יצא,
אך הוא שכח את מה שרצה
כך הוא נישאר חודש ימים,
לא מוטרד מדבר, אין געגועים
והחיים יפים, אך פתאום שמע קול,
נעים וגבוה, שגרם לו לזכור,
הקול היפה זרם מן העץ,
והוא נזכר, את הנסיכה הוא מחפש.
בו במקום חזר לארמון,
אך הוא כבר פספס את התור
היא התחתנה אתמול כך אמרו השומרים,
עם בחור אחד, בן אצילים.
לאון דרש להיכנס, אין לו פנאי,
הם אמרו שהוא איחר ודי,
חבל שלא הגיע קודם, הוא ניראה מתאים,
ללא ספק עונה על כמה מן הסעיפים...
הוא לא וויתר והוציא אוצרותיו,
הם לא הסכימו אז הוא הפשיל אגרופיו,
בן רגע הם פינו את הדרך, הוא ניכנס לארמון,
מחפש את הנסיכה, מוכה שיגעון,
אוזניו קלטו צליל חלש ועדין,
הנסיכה! איך השומרים לא שומעים,
הוא עלה למעלה וטיפס לעברה,
הקול בקע מחדר השינה,
הוא פרץ פנימה ולא האמין,
הנחש, זה מלפני חודש ימים!
הוא חייך וצחק, כתר לראשו,
את הנסיכה הוא מחזיק בזנבו,
היא קטנטנה חלושה, והוא גדול,
מקרב אותה לפיו, מנסה לאכול!
אז לאון זינק, בלי היסוס כלל,
קרע בכפותיו את בשר החתן,
הנסיכה ניצלה בזכותו בנס,
אין ספק שמחר לו תתארס.
והם התחתנו אחרי שבוע,
כל הביצה נכחה באירוע,
למאורע קדמו מספר טקסים,
ששיבחו את לאון- הטוב באנשים,
העיתון פרסם את תמונת האמיץ,
שלנחש הנבזה שתה את המיץ,
אציל מיוחס, מארץ רחוקה,
שהגיע במיוחד בשביל הנסיכה,
סיפרו עליו שהוא נשבע נדר,
להרוס את הרשע ולהשליט סדר,
הרג שודדים ופצע כנופיות,
פגע בדרקונים ובמפלצות,
ניצח שלושה ענקים על ההר,
שמתוך שעמום ניסו להרוס איזה כפר,
הרס דב יורק אש וגבוה,
שנערה צעירה ניסה לבלוע,
ותאמינו, הרשימה עוד נמשכת,
המון סיפורים, וכל יום מתארכת,
ולאון השיב לשאלות, ממש בלי בושה
מספר לציבור עוד מעשייה נדושה,
והם בולעים את הכול ממש מעריצים,
בונים ללאון ארמונות ומקדשים,
ורק הוא לא שם לב לשקר,
לא חושב שזה קצת לא בסדר...
הוא אימץ את השם והתואר שלו,
וכך בשקט הסתיר זהותו.
הוא היה עם הנסיכה חודשיים ימים,
אך אז החלו לצוץ בעיות בנישואים,
זה התחיל ממנה, היא אמרה שהוא לא מתייחס,
נכון הוא חזק ולהגן לא מהסס,
כן הוא יפה ועשיר, בדיוק כפי שדרשה,
אבל הכי חשוב זאת האהבה,
והוא אמר מה את מדברת,
את בכלל לא יודעת,
אני אוהב אותך ואת משוגעת,
הרי בשבילך אעשה הכול,
כל דבר, ממש בלי לשאול,
הרי בשבילך את חיי אסכן,
אם זו לא אהבה אז מה כן?
והיא אמרה שיש לה מספיק חיילים,
שאת חייהם למענה יקפחו בלי היסוסים,
היא צריכה מישהו שיהיה אוזן קשבת,
יעניק חיבוק ונשיקה אוהבת,
שלא יגיד במילים כי תספיק ההרגשה,
באמת להרגיש שהוא אוהב אותה,
והרי אתה, לא איתי כל היום,
רק מתראיין בשביל העיתון,
אל תישכח, בך אני בחרתי,
אבל נדמה לי שאתה לא מי שחשבתי,
אתה כל כך מרוחק וקר, זה כואב,
לפעמים נדמה לי שפשוט אין לך לב.
ולאון אמר, את סתם מדברת,
לכי לנוח, תקומי אחרת,
והיא נעלבה ופרצה בדמעות,
ולא היה אכפת לו שהוא גרם לה לבכות,
והיא אמרה שהיא לו רוצה יותר לדבר,
מחר הוא עוזב את הארמון ולא חוזר!
ובלילה הם ישנו במיטות נפרדות,
ובראשו של לאון התרוצצו מחשבות,
הרי פעם אהבתו מילאה את ימיו,
נתנה תוקף ומשמעות לחייו,
עכשיו, כשהוא כבר לא מרגיש,
לחיים הוא נהפך ממש אדיש,
והוא לא מאושר, לא אוהב את זה,
כיצד נהפך להיות יצור כזה,
הוא חשב וחשב על המכשף על ההר,
הוא החליט שילך אליו כבר מחר,
הוא לא יודע מה ידרוש ומה רצונו,
אבל הוא חייב להחזיר את ליבו.
לפנות בוקר התעורר ויצא אל המקום,
עכשיו כשהוא אריה, הוא יגיע לפני רדת היום,
כעת הדרך הייתה קלילה ונעימה,
הוא הרגיש כיצד בקלות הוא שוב בורח לנסיכה,
במהירות הוא נשם וחזר לעצמו,
הפעם הוא לא יוותר על יצרו!
לפנות ערב הגיע להר,
ובמערה, לא יאמן, עמד יצור מוכר!
זה לא החרדון, זה לא תרגיל,
בפתח המערה עומד רותם הגרביל!
"מה אתה עושה פה?" לאון צעק,
ואילו הגרביל רק הביט צחק,
"ידעתי שתחזור, הם כולם חוזרים,
אחרי שהם מבינים שהם וויתרו על דברים חשובים"
הוא דיבר ושינה את צורתו לחרדון,
"לאון, אתה בסדר נכון?"
ולאון אמר, "מה אתה עושה,
אתה הפכת אותי ליצור שכזה?"
רותם הנהן, אני המכשף, זה קצת מתועב,
אך הייתי זקוק ללב מאוהב,
חשבתי שמן הנסיכה יצאו גברים עצובים,
אז חיכיתי עד ערב בין השיחים,
כשהגעת הרגשתי, קראתי מחשבתך,
וכך אני תפסתי אותך!"
ולאון ניסה לתפוס את החרדון,
אך לא הצליח לזוז מן המקום,
הוא היה מכושף, מרותק ברגליו,
"רותם, אתה יצור מתועב".
ורותם השיב "אולי זה נכון,
אבל אתה הוא זה שמכר את ליבו".
המכשף הוציא מכיסו את הלב,
שחור, מצומק, יבש, לא אוהב.
"רוקנתי מתוכו את כל אהבה,
הכנתי כמה שיקוים רבי עוצמה,
מצידי קח אותו, הוא חסר תועלת,
תראה אותו לנסיכה המהממת,
ואולי תקבל עוד הזדמנות,
הרי כל הסיפור התרחש בטעות,
ואז באהבה יתמלא שוב הלב,
ואתה שוב תוכל להתאהב.
ולפני שהלך המכשף הבהיר,
"איני בחור רע, אז עליי להזהיר,
היא לעולם לא תשוב לנשק את שפתיך,
עד שתטוהר מכל שקריך,
ליבך המת לא יקום ויתחדש,
אם מן הכנות אתה מהסס...
לאון לקח את הלב והסתובב,
הכול בשתיקה, הוא עוד חושב,
על מה שיקרה ומה שקרה,
ואם לחרדון הוא חייב תודה,
כי אחרי הכול, למרות שהוא נשדד,
הוא זה שבעצמו בגד,
והנה עכשיו הוא למד שיעור,
יש דברים נוראים מכיעור..
לפנות בוקר לארמון חזר,
אבל המקום ניראה לו קצת זר,
כי אולי זה לא המקום בשבילו,
המקום שבו יחדש את ליבו,
הוא נכנס לחדר הנסיכה,
ליטף, והעיר אותה בנשיקה,
הוא הראה לה את הלב היבש,
והחל לספר את שהתרחש,
והיא הביטה בו בהבנה,
כן, היא תיתן לו הזדמנות שניה,
ושבוע נוסף הם ניסו בלי הצלחה,
את הלב המסכן למלא באהבה,
הנסיכה, נישקה, ליטפה, סיפרה סיפורים,
מבוקר על ליל שרה שירים,
אך כלום לא עזר, הלב בשלו,
ולאון הרגיש איך גדל צערו,
כי הוא ידע מה לא בסדר אצלו,
יש אמת שהוא עדיין מסתיר,
את הגלימה עליו להסיר!
אז הוא הלך למרפסת, שם הייתה שרה,
ושוכחת את הצער אשר הוא גרם לה,
"יש משהו שעליי להגיד נסיכה,
לא באתי מארץ רחוקה,
איני אציל, זאת האמת לאמיתה,
אני בעצם מן הביצה"
והיא אמרה "לא יכול להיות,
הרי בביצה לא חיים אריות!"
"אז זהו, אני גם לא אריה,
ומה שאומר יהיה לך קשה,
את לא תאמיני, אבל זה נכון,
אני לא אריה אלא חרדון".
ולפני שהתחרט הסיר את הגלימה,
והנסיכה הביטה בו בהפתעה,
ולאון ראה איך הלב מאדים,
גדל, מתחמם, פשוט מדהים,
"הרי אהבה לא תלויה ביופי,
שוב פעם הוכיח, שיש לו גם אופי,
אז עדיין את מוכנה לקבל אותי?"
"לא, לא אקבל, נכון ביקשתי ממך להשתפר,
אתה באמת בחור טוב ומוצלח,
אבל הכיעור מפריע כל כך!
איך אקום לצידך בכל בוקר מבלי להזדעזע,
למען השם, אני פשוט אשתגע,
ועוד דבר, אני חושבת על הילדים,
חצי ציפור וחצי חרדון, אלוהים אדירים,
אתה יכול להגיד שאני מגעילה,
אך לעולם לא אתגבר על ההשפלה,
עם מה התנשקתי, מזל נבזה,
את מקורי עליי לחטא!
ולאון המסכן הביט בליבו,
בפעם הזאת, הוא נשבר לחציו,
עוד פעם מת, מוות נורא,
האם יתאושש, זאת לא ידע,
הוא אסף את שבריו ויצא מן הארמון,
עוד שומע את הנסיכה מקללת בקול,
הוא חזר לביצה ופגש בחברים,
הם התחלשו, אך כבר לא אכפת לו מה חושבים,
הוא נכנס לביתו הקטן העלוב,
קשה שלא להרגיש עצוב,
את הלב הכניס לתוך מגירה,
מנסה לשכוח את רוע הגזרה.
ובמשך שבועיים כמעט לא אכל,
ממש שום דבר, חרק פה, חרק שם,
לא יצא מביתו, ותמיד היה קר,
כשאין לך לב העולם מנוכר.
אך בוקר אחד נפתחה דלתו,
מישהו זר נכנס לחדרו,
פתח התריסים, וניקה הרצפה,
ארוחת בוקר הוגשה למיטה,
הוא עזר לו לקום וניקה את פניו,
ואמר "אל תדאג, אתה נאהב".
ואז הוא שם לב, כשנפל עלייה האור,
עיניה הכחולות מאירות את הכול,
איך לא הבין, כיצד לא חשב,
זוהי שלומית, ידידת נעוריו,
היא אמרה אל תדאג, בסוף תסתדר,
זה רק לב שבור, מניסיון זה עובר.
והיא באה אליו במשך כמה ימים,
עוזרת לו להתחיל מחדש את החיים,
כל הזמן הוא חיפש, אך טיפה לא חשב,
שאהבה אמיתית הוא מכיר כל חייו,
ויום אחד פתח את המגירה,
שם קבר את הלב בצער נורא,
אך כעת הוא הביט, המצב השתפר,
לבו השבור כבר מאוחה,
ובמרכזו כבר יש קצת צבע אדום,
וכשמקרבים את היד, נפלט מעט חום,
ואז שלומית נכנסה והלב קצת רטט,
הוא סימן לה והושיט את היד,
והיא נרגשת ישבה לצידו,
אחוזים היא והוא, ידה בידו
והלב הקטן הכפיל את גודלו,
לאון חזר להרגיש אותו
כמה חום הוא פלט, זה כבר שורף,
ובאוויר הלב החל להתעופף,
חג באוויר ואל לאון צולל,
אל החזה, מבלי להתבלבל,
ולאון הבין, הוא כבר לא מחפש,
שלומית איתו, וזהו הנס,
הגיע הזמן להתחיל מחדש,
עם שלומית, אהובת נעוריו,
כעת הוא הבטיח, לעצמו נשבע,
הוא תמיד יישאר לצידה,
בטוב וברע, בלי מכשפים,
יגורו בביצה, יגדלו ילדים,
בלי ענקים ובלי מפלצות,
לא צריך שירים ולא אוצרות,
רק שניהם, לאון ושלומית,
זוהי בעצם אהבה אמיתית.
בעיקר מעניינים אותי רעיונות לליטוש.
תודה:) |