[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אוקסנה פושקין
/
מלבין קפה

היעדרו של האדם הנכון משנה אותך לגמרי. צל של שבר כלי, דהוי
עיניים, כבוי כסיגריה שדרכו אותה לעפר, ובדד בדד, אתה מול
העולם.
והוא התקשר והציע לה את מה שרצתה בסתר ליבה. היא רק נכנסה
לביתה, נוטפת מים מהגשם המאוחר של סוף החורף, קפואה מהקור
והבדידות. בואי, אני אתן לך את כל ההנאה שתצטרכי. ומה אם אהבה,
שאלה. לא ,לא אהבה. לגוף יש צרכים אמיתיים, והנפש, זהו תעתוע
של התבונה האנושית. היא מביטה בבבואתה שהשתקפה במראה, עשן
הסיגריה מסתיר את עיניה החודרות, שהופכות אט אט לעכורות. והיא
סותרת את כל הבטחותיה לעצמה ואומרת בקול חזק, קול של ניצולת
טביעה שהרגע שאפה מחדש אוויר לריאותיה, כן!
וזה כואב, כי אפילו שהיא כאן והוא בתוכה, הוא נעדר. הוא במקום
אחר, מי יודע איפה ועם מי. היא נרעדת קלות, מקור ומפחד. יש להם
שעתיים, וכששעון החול יתרוקן היא תחזור להיות היא, והוא יחזור
לחייו, מקום שאינה שייכת אליו.
מי אמר ששתיקות הן דבר רע? שתיקות הן דו שיח של האדם בינו לבין
עצמו, מונולוגים ארוכים ומילים חדות וחודרות, דברים שלא ניתן
לקבור גם אם ננסה. כל הדרך לביתה מתנגן בראשה שיר חדגוני, למה,
למה,
למה זה חייב להיות ככה? למה...
ומי חושב בכלל שלבחורה היפה הזאת יש כל כך הרבה ריק בחיים
שבלתי אפשרי למלא, לפעמים מבחינים בהילת העצב הנוגה, אבל הרי
גם למלאכים יש סביבם בדיוק אותה הילה, לא? נכון. אבל להם יש גם
כנפיים.
הריח שלו דבוק לכפות ידיה המזיעות והיא קוברת את פניה ומנסה
שלא להתאהב מחדש, הלב הוא שריר, ולכן אינו יכול להישבר, אבל
היא מרגישה בשברים החדים שפוצעים את החזה שלה מבפנים, ואולי
הלב שלה בכלל עשוי ממשהו שונה, משהו שביר.
התגעגעת אליי? השאלה שלו מהדהדת בשקט שבחדר המעומעם, והיא
עונה, מאוד, והחיוך שלו פוצע את מה שנשאר ממנה עד אז, כי זאת
הצהרה חד צדדית, ובאותו הרגע כל מה שהיא זקוקה לו הוא שבריר
הדדיות, לא יותר, אבל הוא לא מגיע, והיא בודדה יותר מאי פעם.
נוכל להיות ביחד? לא, תתבגרי כבר. הייתי כן איתך, ובתמורה
עלייך להיות מציאותית. זה היה רק מין. נהנית, לא? אני...
נהניתי. אז זהו.
אז זהו.. שלא.
דמעות הן מים מהולים מלח, בסופו של דבר. אין להם שום משמעות,
והן נועדו לנקות את העיניים. כל המטאפורות הן רק מילים
המורכבות מכמות קבועה של אותיות.
אבל זה טוב, כי היא הרגישה חיה למשך כמה רגעים. כמה רגעים של
השתייכות למישהו שלא זקוק לה כלל, להיות שלו כל עוד הוא רוצה
אותי.
גוף שניתן לתמרן ונפש מקובעת בשלה.
פצעים מחלימים בסופו של דבר, כי הגוף מרפא את עצמו. הנפש היא
דבר עדין יותר, ומסובך, כמו רשת של עכביש.
היא מביטה במראה, והחלוק הצהוב הזה, והשיער הנוטף, והלחיים
הורודות מהחום והאדים של המקלחת.
היא נקייה יותר, כלפי חוץ, ומושחתת יותר כלפי פנים. כבר בכלל
לא טהורה, אבל ריחנית וחמימה. וזה דומה לחיוך, מה שנמתח לה על
השפתיים. היא מחליטה להמשיך לחיות, עד לפעם הבאה.
היא יוצאת למטבח, להכין כוס קפה שתרווה את הגוף שמשתוקק למשהו
חזק וחם, ומגלה שנגמר החלב. לא נורא, יש מלבין קפה. גם אם זה
לא הדבר האמיתי, לפעמים צריך לדעת להסתפק במה שיש. גם אם זה
תחליף.
וזה טוב. זה טוב כמו סוכריה על מקל ביום שטוף שמש על המדשאה.
זה טוב כמו רוח חמימה שמלטפת את פניך. זה טוב כמו גשם קיצי,
שמזכיר לך שהכול זמני, שהכול מתחלף, ושהכול אפשרי.
בסופו של דבר, כן. זה נכון. היא יודעת שהכול אפשרי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מעניין כמה
סבלנות תשאר לזה
שמאשר את
הסלוגנים אחרי
הסלוגן ה-50
שלי.

טושטוש בהרהור
מתמטי


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/3/10 13:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוקסנה פושקין

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה