עם שחר יצאת כעוסה וזועפת
בתרמילך הקטן מלבושך הדל
נטשת ביתי בטריקת דלת
ובבטנך עוללי, ופרי חיי.

דמעות מעיניי זולגות כמים
ימלאו נהרות ויציפו גדה
בבטנך את נושאת פרי אהבתנו
את ילדינו הפג שטרם נולד.

אפנה לחדרך הקט בבתינו
ואין איש הנמצא בקרבו
במכתב שהצמדת למראה שבחדר
כתבת בדמעות שנטשת את חיי.

לו היה איוב לצדי בחדר
היה בוכה, מוחל, וסולח
בראותו סערת נפשי הבוכה
ייטול קללתו וינוס למדבר.

שובי ילדה לארמון שבנינו
אביבים תשעה יגיעו לקיצם
והאור ישכון בעיניי ובעונייך
מול עיני בנינו שיולד בתשעה.


©