אדם, חווה ואני נפגשנו באחר צהריים של שרב. הלכנו לים, המקום
ממנו הכל התחיל, ביצית החול וזרע המים, שמיים אביכים ושמש
חיוורת שוקעת מעל. צפינו שתינו באדם, מתרחק והולך אל תוך הכחול
הבהיר, צועד על המים עם בוא השפל, מהורהר וחולמני. הוא עמד שם
מוקף גלים דוממים, טובל בתוך רחש אילם, מכניס את ידיו לחוש את
הקרירות, בוהה בטיפות השמנוניות שעל אצבעותיו בריכוז, ברכות,
באהבה ממש.

חווה ישבה בשיכול רגליים מרושל, ידיה נשענות לאחור, ראשה מתמכר
לרוח הכבדה שפרעה לה קלות את השיער הכהה והחלק וליטפה את העור
העירום והנשי. אני לידה, מחבקת את ברכיי בזרועותיי, מצונפת
ככדור, מרגישה את השיער מדגדג לי את אמצע הגב, משתאה אל מול
החופש הנפרש מולי בעודי מכסה את הגוף בבתוליות מתגוננת.
היא סיפרה שהיא אוהבת את אדם. אמרה שהשקט שבו מאזן בה את הסערה
הפנימית שמתרגשת בתוכה עם הזמן וטוב לה עם היחד הענוג הזה, בין
העולמות, בין הבריאות, בין העצים. "ומה עם אלוהים?" אני שואלת.

"לאלוהים יש עיניים אפורות" היא מרצינה ומשתתקת.

היא נשכבת על הגב מביטה באוויר, כפות ידיה מרפרפות לה על הבטן,
כפות רגליה מתחככות בחול המתקרר. מבטי הצעיר, התמה והחצוף לא
מש מגופה. עקביה המחוספסים, אצבעותיה הקטנות, שוקיה העבים,
ירכיים בשלות ואגן של יולדת. רך, מלא, אצילי. בטנה מתרוממת
בנשימות שטוחות וחטופות, מתקמרת בשיפוליה, הלב מוגן תחת חזה
כמעט בוסרי. "הלוואי, הלוואי שיכולתי להיות כמוך, שלמה ומלאכית
ויפיפיה כזו!" אני צועקת פתאום בילדותיות נרגשת ומתפרצת.
צווארה מתוח, סנטרה זקור ועל פניה מתפשט חיוך רחב והיא צוחקת
כל כך, מתגלגלת, מתפלשת באבק הלבן, נוגעת לא נוגעת בי, בעצמה,
בעננים ובקצף הגיאות. היא מתנתקת לבסוף ורצה אל המים אפופת
רסיסים גועשים ואני מביטה אחריה. הכוכבים יוצאים ואני יושבת
נטועה, מלאת מחשבות על איך זה לאהוב את עצמך כמו שאוהבים
אחרים.